לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אסתר ואריה. נולד ביום כ"ג בסיוון תשמ"ב (14.6.1982) בכפר תבור. אח לרותם וגיל-עד. ילד אמצעי, שריכז סביבו תמיד אור ואהבה. כבן למושבה כפר תבור למד והתחנך בבית-הספר היסודי ובחטיבת-הביניים "כדורי". את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר התיכון "אורט" בעפולה.
מהרגע הראשון שנשם אליאל את נשימותיו הראשונות בביתו שבכפר הוא הוטען באהבה גדולה לארץ ישראל וחונך לכיבוד הזולת ולאהבה ונתינה למולדת.מילדותו שמע סיפורים על דודו, יוסי אליאל, שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982. בדיעבד, משבגר, סיפר שהסיפורים על דודו גרמו לו ללכת בדרך שבחר בה בשירותו הצבאי - סיירת "גולני".
במהלך כל שנות ילדותו ונערותו היה אליאל פעיל בכל דבר הגלוי והנסתר מהעין. ארגן טיולים לילדי המועצה, בשבתות יצא לטיולי אופניים עם גיל-עד וחבריו, התאמן בספורט והיה חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר. בכל מקום שאליו הסתכלת ראית את אליאל - עוזר, מצחיק, מתעניין...
במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס אליאל לצה"ל ועבר את הגיבוש לסיירת "גולני". מיד לאחר שסיים את המסלול בסיירת וקיבל את הסיכה המיוחלת יצא לקורס קצינים. משסיים את הקורס ביקש להגיע כקצין לאחד הגדודים של חטיבת "גולני". שם, טען, מתבצעת העבודה הקשה והחשובה עבור קצין - עיצוב דמותו של החייל והפיכתו לחייל ואזרח נאמן ותורם לחברה שסביבו.
אליאל קיבל את תפקיד מפקד מחלקת סיור בגדוד 12. הוא אהב את חייליו בנפשו והתייחס אליהם כאל ילדיו. לאחר ששירת זמן מה בתפקיד זה התבקש לעבור ולשמש מפקד צוות ב"עורב גולני". בהמשך קודם לשמש כסגן מפקד פלוגת העורב. אליאל אהב את תפקידו בצבא, ראה בו שליחות וניסה בכל מאודו להחדיר בחייליו את ערכי אהבת המולדת שבהם האמין.
על אף השירות המשמעותי שלו ורצון מפקדיו שימשיך בצבא, החליט להשתחרר. תכניותיו לשנים הבאות היו רבות ומגוונות אך בראשן חלום אחד גדול - לטוס לטיול גדול בדרום אמריקה. ביוני 2005 ארז תיק לא גדול, אמר שלום קצר לכולם והבטיח שהוא חוזר בתוך כמה חודשים אחרי שיאסוף כמה חוויות נפלאות בדרך.
הטיול היה מדהים... אליאל החל את טיולו במרכז אמריקה ועבר לדרום אמריקה. אל בוליביה שאהב במיוחד בשל יופייה הבתולי, ההרים הירוקים והלגונות הכחולות, חזר שנית בסוף הטיול. את רוב הטיול עבר עם חברו מהצוות, מתניה. השניים הפכו ל"שם דבר" בעקבות המרחקים העצומים שגמעו ברגל, עם תיק גדול על הגב.
בעיר אושווייה שבדרום ארגנטינה הכיר אליאל את ניצן. בין השניים פרחה אהבה גדולה והם הפכו לזוג. את סוף הטיול בבוליביה ופרו עשו יחד וחזרו לארץ, היישר לזרועות המשפחה ולחגיגת הנישואין של אחותו - רותם.
מלחמת לבנון השנייה תפסה את אליאל בעיצומה של תקופה יפה. שעות רבות בילה עם משפחתו ועם חבריו מהילדות ומהצבא, טייל בקביעות בארץ עם ניצן ובציפייה גדולה חיכה ללידה של רותם, שהודיעה כי היא מצפה לבת.
שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, ביום 29.7.2006, נקרא אליאל למילואים. הוא שובץ בגדוד של חטיבת "כרמלי" בתפקידו המקורי כמפקד מחלקת סיור. הבסיס שממנו יצאו וחזרו לאחר כל פעילות שכן בבית-ספר בעיר שלומי, שנעזבה כמעט לחלוטין על ידי תושביה, בעקבות הטילים הרבים שנפלו בה. בכל שיחת טלפון והודעה ששלח שידר קור רוח, ביטחון בעצמו ובפלוגה וחזר על כך ש"אין מה לדאוג..." - הוא כבר חוזר הביתה. כשכבר נראה היה שיש תקווה, שהמלחמה אמנם עומדת להסתיים ושהושג הסדר להפסקת אש עם החיזבאללה, קטע טיל נ"ט אחד חיים שלמים.
ביום ראשון, י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, יצא אליאל לפעולה שממנה לא חזר. המשימה הייתה משימה שגרתית, באזור הכפר עיתא א-שעב. הוא וחייליו נשלחו להביא אספקה למחלקה ששהתה מספר ימים בשטח. עוד בזמן ההתארגנות, נשמע קול פיצוץ של פגיעת טיל מגבעה קרובה וקולם של נפגעים ממחלקת "גיל". אליאל ומחלקתו מיהרו למקום הנפילה והחלו בפינוי הפצועים לכיוון נקודת פינוי הנפגעים שהגדיר סגן מפקד הפלוגה. בעת שאליאל וסמל המחלקה, רב-סמל אלעד רם, העבירו את אחד הנפגעים לנקודת הפינוי, פגע טיל נוסף במקום שבו עמדו. אליאל ואלעד נהרגו שניהם במקום.
בחייו ובמותו שימש אליאל סמל ומופת לחברות, ערכיות וגבורה. חסרונו, אובדנו, מורגש בכל פינה ואצל כל אדם שחייו הצטלבו באלו שלו.
אליאל היה בן עשרים וארבע במותו. הוא נטמן בבית העלמין שבכפר תבור בסמוך לדודו, יוסי אליאל. הותיר הורים, אח, אחות וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
על קברו נחקקו מילות השיר "יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה...".
לזכרו של אליאל נערך ביוני 2007 יום ספורט אתגרי בפארק המעיין שכפר תבור.
ביום כ"ז באלול תשס"ז (10.9.2007) הוענק לאליאל צל"ש מאלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, וכך נכתב: "אליאל בן יהודה ז"ל פעל כמפקד מחלקת הסיור בפלוגה המסייעת בגדוד של עוצבת "כרמלי" במלחמת לבנון השנייה. בתאריך י"ט באב התשס"ו (13 באוגוסט 2006) התמקמה מחלקת הסיור בפיקודו של אליאל ז"ל ממזרח לג'בל אבו-טוויל כדי להגן על כוחות שתקפו בתי כפרים שמהם נורו מטחי ירי. בעת חילופי האש בין כוחות צה"ל לחיזבאללה נורה טיל נ"ט לעבר אחת העמדות וכתוצאה מכך נפגעו מספר לוחמים. אליאל ז"ל פעל בראש הכוח לחילוץ הנפגעים כשהם חשופים מול פני האויב. לאחר כמה דקות פגע טיל נ"ט נוסף במבנה שאליו פונו הפצועים. בעת חילוץ הפצועים לאחור נהרג אליאל ז"ל. סרן (מיל') בן יהודה אליאל ז"ל הראה במעשיו רוח לחימה, מנהיגות ואומץ לב עד חירוף נפש".
מדברי אסתר, אימו של אליאל: "... התחננתי, ביקשתי, אלוהים אל תשלח ידך אל הנער! ואני הצפנתיו, עטפתיו ושמרתיו תמיד. ואתה אלוהים לקחת לי קורבן, קורבן קדוש ויקר מדי. לקחת לי את בני אהובי והרגת חלק גדול בתוכי. שלחת לי שוב את שלושת האנשים שמופיעים פתאום כשלושה מלאכים (ללא כל הודעה מוקדמת), אנשי בשורה רעה המה. הם באו לומר לי שאין לי ילד. בער הסנה ולא אוכל ברחמיו של האל ה"נורא". ילד שאהבתי עד מאוד, וחיבורנו ידוע לכל. היש קורבן רב יותר מלתת חלק ממך?
אליאל, זהו שם נפלא שנבחר לך ע"י בני המשפחה שלוש פעמים. שם האל אבל היכן הוא האל? היכן הצדק? ריבון עולם, אם הינך שומע אותי? אתה שבחרתנו מכל העמים, אתה שהבאת אותנו לארץ הבחירה, אתה שהלכנו לאורך.
לא די היה לחיות בצל השכול 24 שנים?! האם אליאל לא נשא מספיק בגאווה את שם דודו?! האם אליאל לא ספג מספיק דמעות כאב?! האם הערכים של אליאל - אמונה בצדקת הדרך, אמונה בבורא עולם, חברות, נתינה, אהבת העם והמדינה, יושר וצניעות, לב אוהב ותוך רגישות ואצילות - האם לא די בכך?! השבר הוא ענק ומזור אין לו.
'... כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו
משהו מת בנו...' ".
כתבה ניצן, חברתו: "אהוב שלי, לא יודעת אם לכתוב לך או עליך, הכול עדיין כל כך מבולבל לי בראש... אתה קרוב כל כך, כמעט מרגישה אותך, כמעט שומעת, עדיין זוכרת את קולך מדבר אליי, את היד מחבקת, נשיקה קטנה... פשוט לא רוצה לעזוב אותך עדיין, להאמין שהיה לי את החלום וכעת נותר רק שברו. ... את בית הקברות הזה הקפנו הרבה פעמים בצעידות שלנו בערבים. שומרים על כושר, ובעצם תוך כדי כותבים את המתכון שלנו לחיים - חיים של פשטות, רוך, שותפות, חיים... הלוואי שיכולתי לשמור עליך טוב יותר, על המדינה הזאת והעולם הזה שזקוקים לאנשים כמוך כל כך ובלי להבין גם הורגים אותם מהר מדי. כל כך חיכיתי לך והמלחמה הסתיימה אז אני לא מבינה למה רק אתה לא חוזר".
כתבה תמי אליאל: "נולדת בחודש סיוון - חודש של נתינה והענקה, חודש של מתן תורה, חודש של קדושה וטהרה, תום ושמחה, סימן להתחלה ובראשית. נהרגת על הגנת המולדת שכה אהבת, בחודש אב. חודש של חום ויובש. חודש שחציו פורענות וחציו שמחה ... הירוק נהיה צהוב, מתייבש ומתכנס בתוכו. כאילו קמל, כמו רוצה לנוח, כמו רוצה לחזור הביתה, לאדמה. סימן לסוף... כוחות לבנון הנוראים נשפו בלידתך וצמרות ארזי הלבנון כופפו קומתם במותך. ... גדלת ופרחת, נשמת את האדמה, אהבת לנשום את אוויר הפסגות, הערצת את גרגרי האבק של ארצנו האהובה. אהבת את החיים, לנסות ללמוד ולהתנסות בכל הזדמנות אפשרית.
תמיד חיפשת לתת ולתרום, לעשות מעבר ולהשקיע, מהדרכה בתנועה, משחק כדורגל, רכיבה על אופניים ועזרה בכל דבר עם לב ענק וחיוך משמעותי. מלא חום ואהבה. בכל מקום ובכל זמן. תמיד קרנו ממך הביטחון והשמחה.
תמיד זרח ממך האור, האור של הנתינה והאהבה, אורה של האדמה, אורה של הארץ הזאת שעליה נתת את גופך החסון ונשמתך הזכה. ... דם חבריך הפצועים ניגר על ידיך שעה שחילצת אותם תחת אש, בגופך החסון גוננת עליהם להביאם למחסה.
... החיוך שלך אליאל יישאר בנו לנצח, מוטבע בשמים של אש צופה אל הבית, אל הכפר, אל ההר, אל האדמה הבוכייה שמסרבת להאמין...".
כתבה חן אליאל: "איזה בחור! היית הדוגמה, מושא להערצה, דמות למודל ולחיקוי... מלא באהבת אדם, אהבת חינם, ידיעת הארץ, נתינה, עשייה, ניצול כל רגע עד תום. ... אתה חוזר לאדמה הקדושה שעליה נאבקת קשות, נלחמת, טיילת, חווית, הובלת... אל האדמה הזו אנחנו נחזור כנאחזים באילן גבוה, ויורדים לאט לאט לשורשים. ... חבר טוב, אוזן קשבת, אדם דגול, הלכת לעולמים, עולמי עד ולעולם תהיה חרוט בלבי, אוהבת אותך, אהבת אמת."
כתב מתניה: "והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. בזמן עבר... / זיכרון שלנו. אני ואתה בשיט מקסים בקצה העולם / או שיחות אל תוך הלילה באוהל מושלג על גג העולם / זיכרון של קצין גאה ומחויך שמגן על המדינה / מדינה שלמענה הוא הלך למלחמה / זיכרון של שלושה חברים מטפסים על הרים / ששלוש שנים לפני כן היינו כך בדיוק מסכמים / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. / לו רק יכולתי להחזיר את הזמן... / זיכרון של חייל מסתער על הרים עם R.P.D. / ובטירונות עוגות רק אימא שלו יכולה להביא / זיכרון של חבר 'אח שלי' שתמיד יהיה לצדי / לא משנה איזו צרה יביא עליי גורלי / זיכרון של אדם שאהבת הארץ הייתה בעורקיו / שבכל רגע פנוי מימש אותה בהליכה בשביליה / זיכרון צרוב של חיוך מלא עם שיניים צחורות / שלא משנה מה יקרה, מבחינתו העולם יכול לחכות / זיכרון שילך אתי לעולם / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. לו רק יכולתי להחזיר את הזמן...".
כתב אור: "... זכיתי ללמוד ממך צניעות מהי, ערכים מהם, נחישות וטוב לב. ... היית חדור מוטיבציה ונראה ששום דבר לא יצליח לחצוץ בינך לבין כל מטרה שהצבת, ואכן כך היה. ... אתה מסוג האנשים שנולדו להוביל ולא היה ספק שתהפוך לקצין, ולא סתם קצין, אלא קצין סוחף, אחד שילכו אחריו באש ובמים. ... לכל מקום שאני אלך אתה תלווה אותי, ואת כולנו, חבריך לצוות. אתה תהיה לנו תמרור, תזכורת של האנשים שאנחנו שואפים להיות ושאתה היית".
כתב אייל: "... הדוד של הצוות, זה שמבוגר מכולנו בהרבה, כאילו כבר חווה את המסלול בעבר ויודע במדויק את הפרופורציות הנכונות לדברים שקורים במהלך הדרך. ... גם ברגעיך האחרונים היית כזה: רגוע, שליו ושקול כמי שיודע הרבה יותר ממה שנדמה לכולם. והאמת, זה פשוט משתקף מפניך. אליאל, לא נותר לי אלא להודות לך על הכול: על התקופה ביחד, החוויות, הזיכרונות, על מה שלמדתי ממך ... תודה."
כתב ליברמן: "... מה שייחד אותך הוא החיוך שלך, צמד חמד שקשה היה למצוא בנפרד... פשוט בחור שכיף ושמח לו כל כך... האמנת במה שעשית ולא היה לך שום ספק בכל החלטה שקיבלת, כמו אותה החלטה גורלית לצאת לחילוץ הכוח שנפגע. אני בטוח שגם אם היית יודע מראש את התוצאות הקשות, לא היית משנה את החלטתך. ... אתה שאהבת כל כך את החיים וידעת איך להוציא כיף מכל דבר, לא משנה מה הוא היה. היית אנציקלופדיה שלנו לענייני סיירת 'גולני'. ידעת פשוט הכול, בקי בכל שלב ושלב במסלול. ... אליאל, אתה דוגמה ומופת ללוחם בסיירת 'גולני' ובכלל... אתה נמר, נמר מעופף..."
כתב שי פרץ: "... כשאני חושב על אליאל, קופץ לנגד עיניי דיוקן פניו כשעל שפתיו החיוך התמידי שכל כך אפיין אותו ושלא מש משפתיו. חיוך שהקרין עוצמה פנימית גם ברגעי קושי ולחץ. הייתה באליאל את היכולת לעזור ולתת מעצמו הרבה, מבלי לצפות לתמורה ... תכונה נוספת שאפיינה את אליאל במיוחד, והייתה בולטת מאוד במהלך המסלול, הייתה אהבת העם והארץ שנבעה מחיבור לאדמה ומהאמונה התמימה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אליאל הקפיד תמיד ללכת לאור עקרונותיו גם אם זה לא היה נוח. תכונות אלו עשו את אליאל לחייל טוב מאוד, למפקד מוערך, ומעל לכול, לחבר משכמו ומעלה".
כתב רן אבני: "עוד לא ראיתי אף אחד כמוך! צנוע, ספורטאי חזק, מלא בביטחון עצמי, חוש צדק, שמחת חיים, ובבגרות שאין לאף אחד בגילך. מדבר ללא שמץ של התנשאות עם כל אדם באשר הוא אדם. לב רחב ונשמה טובה שהתאחדו עם שכל ישר והרבה הרבה אומץ לב, ונוצרת אתה!"
כתב אביעד: "... קשה לחשוב עליך בלי החיוך שהיה כל הזמן על הפנים שלך, אהבת לחיות ואהבת את החיים ... ידעת למלא את החיים שלך בצורה הטובה ביותר, החל מהדברים הקטנים של היום-יום, שמחת החיים ואופטימיות ועד למחשבות הגדולות והלבטים אם זה בצבא ואם זה בחיים האזרחיים. ... אהבת את הארץ הזאת בצורה מוחלטת ... ההיסטוריה שלנו רצופה בגיבורים שלחמו על הזכות שלנו לחיות בארץ. הרבה עשו את זה משום שנקלעו לסיטואציה הזאת אולם אתה התנדבת להיות שם. ... היית סמל לגבורה יהודית עוד הרבה לפני שנפלת. החיים שלך נגדעו אבל את הדרך שחיית את החיים שלך אני אקח אתי למשך כל חיי".
מתוך מכתבו של מפקד חטיבת "כרמלי", אל"ם אילן אטיאס: "היום לפני שנה בדיוק היית בעיצומה של משימה צבאית קרבית. דומה לרבות מהמשימות אותן הובלת בלחימה במחבלים ביהודה ושומרון ובחבל עזה. עתיר ניסיון קרבי, מוביל, מנהיג ובעיקר אדם. אלא שהפעם היתה זו משימה קצת שונה מאלה שחווית כשהיית מפקד וקצין בחטיבת 'גולני'. שונה משום שהפעם נדרשת להוביל אנשים אל הקרב שלא אתה הכנת ואימנת, שונה משום שכבר בחרת דרך אחרת לחייך, ושונה משום היקפה, עוצמתה ומורכבותה.
כמפקד בסיס האימונים של חטיבת 'גולני' נחשפתי לשמך המיוחד עת נבחרת מבין רבים לקבוצת העילית של חטיבת 'גולני', תואר שלבטח לא היית אוהב לשמוע. כבר בצעדייך הראשונים כחייל לוחם התלבטת כאדם מיוחד.
אליאל אדם-מפקד-מנהיג. אדם - על שום שהטית אוזן קשבת לחברייך ולחיילך, על שום שראית לנגד עינייך רק את הזולת ועל שום שנתת מעצמך בלי לחשוב על עצמך. מפקד - על שום שהפגנת רצינות, מקצוענות בכל משימה שנטלת על עצמך, על שום היותך ראשון נוכח פני אויב ועל שום האמון שרכשו לך פקודייך והאמונה אותה נטעת בכל הסובבים אותך. מנהיג - על שום שסחפת אנשים שזה עתה הכרת, על שום שחיילך הצעירים מ'גולני' ואלה הוותיקים מ'כרמלי' חשים יתמות עם לכתך, ועל שום שעשית הכול מתוך שליחות טהורה של אהבת העם והארץ.
... מעשה גבורתך ילווה דורות רבים של לוחמים. רצת בראש חיילך אל מול האש הנורית אל מול המחלקה כדי להציל את חבריך לנשק. בראש ובראשונה עשית את מה שציפית מעצמך... אליאל, גאווה להוריך, מלח הארץ, יפה תואר, חכם, אגרסיבי בקרב ורגיש עם חבריו וחייליו".

 

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן הזקונים של עליזה ובנימין, אח לכרמלה, אריה, גדעון, מירה ואילן. נולד ביום י"ז באלול תשכ"ח (10.9.1968) במושב אחיטוב. שמו ניתן לו על שם גיסו של אביו, דניאל חי, שנדרס בדרכו לעבודתו. אמו של דני הייתה אז בחודשי הריונה הראשונים.
דני למד בבית הספר היסודי "ייכון" שבעמק חפר והמשיך לבית הספר המשותף בכפר ויתקין. את לימודיו המשיך בבית הספר התיכון "רופין" וסיימם בבית הספר התיכון ע"ש בן גוריון. הוא שיחק כדורסל בקבוצת הנערים "מכבי נתניה" ואהד את קבוצת "מכבי תל-אביב".
בהיותו בתיכון, עוד בטרם מלאו לו שש-עשרה שנים, דרש דני לקנות אופנוע. אביו סירב, אך לא יכול היה לעמוד בקסמו ובדרישתו הנחרצת ולפיכך סיפק את מבוקשו. התנאי היה כי דני ימתין עם הרכיבה עד שיוציא את הרישיון, והוא אכן עמד בתנאי ההסכם. לאחר שקיבל את הרשיון הנכסף, היה דני מרכיב את אמו על האופנוע ויחד היו יוצאים לטיולים ביישוב, בתעלות ובשטחים החקלאיים, ונהנים הנאה גדולה. בדרך זו הוסרה גם התנגדותה של האם לרכיבה על האופנוע.
דני היה ילד יפה תואר, יופיו הקסים את בני המשפחה, את חבריו ללימודים ובמיוחד את בנות השכבה. בזכותו היה הבית מלא חברים ובני משפחה שרצו לשהות במחיצתו.
דני היה נצר למשפחה לוחמת. דודו מצד אמו שירת ב"צנחנים" ולו רקע "אדום" מהצניחה במיתלה. אחיו אריה שירת ב"צנחנים", האח גדעון - בשריון, ואילן נלחם במלחמת לבנון הראשונה ב"גולני". ליאור, האחיין, שירת בנח"ל, ברק שירת בחיל האוויר ואחיין נוסף - אסף - שירת ב"גבעתי".

במחצית חודש נובמבר 1986 התגייס דני לצה"ל. הוא הוצב בחטיבת "הצנחנים" בגדוד 890 ושירת כמגיסט. דני היה חדור מוטיבציה וערך שלושה מסעות כומתה: האחד כטירון, השני כמ"כ והשלישי - "בשביל החבר'ה". הוא אהב מאוד את הצבא ואת חטיבת "הצנחנים" בפרט. הערכה רבה הייתה לו לסמג"ד בני גנץ, היום אלוף, וכן למפקד הפלוגה חג'בי.
דני היה חביב על כל המשפחה ונערץ על אחיותיו, אחיו ואחייניו. אלה אהבו אותו אהבת נפש וראו בו גיבור, בשל הכומתה האדומה שחבש.
באחד הימים נסע דני עם אביו ששאל אותו איזו מכונית קטנה הוא אוהב. דני שאל את אביו מדוע הוא מתעניין במכוניות קטנות ואביו ענה - סתם כך. דני השיב כי "סיאט איביזה" היא מכונית טובה. אביו לא חשב פעם נוספת ורכש בעבורו את הרכב. היום שבו קנה לדני את המכונית שעליה המליץ, בצבע אדום כצבע הכומתה שלו, לא יישכח לעולם. דני שירת באותה עת בלבנון ומשהתבשר כי "סיאט" אדומה ממתינה לו בבית, היה מאושר.
אף כי היה בן הזקונים והילד המפונק של אמו, שירת דני בכל החזיתות - בלבנון, בעזה וביהודה ושומרון. כשהיה צריך לחזור מחופשות לבסיס, הייתה אמו נוטלת ממנו את הקיטבג ומלווה אותו עד לאוטו.
לאחר שירותו הצבאי הכיר דני את בחירת לבו יפעת. זו התקבלה בבית הוריו באהבה רבה ובמהרה הפכה לבת בית. השניים נשארו לגור בבית ההורים גם לאחר נישואיהם ועד לאחר לידת בנם הבכור תומר, בחודש יוני 1997. בני הזוג בנו את ביתם בהרחבה של מושב אחיטוב, ושם נולדו ילדיהם עידו, בחודש אוגוסט 2000, ומאי, שנולדה באוקטובר 2002. דני היה פעיל ומעורב במתרחש במושב והיה חבר הנהלת הוועד המקומי.
בנובמבר 2003 נפטרה עליזה, אימו של דני.
לאחר שחרורו מצה"ל יצא דני לעבוד בשליחות משרד הביטחון באבטחת מטוסים ושגרירויות ושהה במקומות שונים ברחבי העולם. בעת היותו מאבטח בהולנד, נתקל במחבל שזיהה אותו כאיש ביטחון וניסה להתנקש בו. לאחר מרדף שניהלה המשטרה המקומית, נתפס המחבל.
לאחר חזרתו ארצה ועזיבתו את שירות הביטחון החליט דני לפתוח עסק עצמאי. הוא פתח חנות מוזיקה בנתניה בשיתוף עם החתן של אחותו. משסגרו את החנות התקבלו השניים לעבודה בחברת "עלית" שהקימה באותה עת מחלקה בשם "סיירת המלוחים". בתפקידו הראשון בחברה היה דני סוכן מכירות. עד מהרה גילו הממונים עליו את יכולותיו ואת כושר המנהיגות שניחן בו והציעו לו תפקיד של מנהל מכירות אזורי. בהמשך, קודם ומונה כמנהל מכירות מאזור חדרה ועד גדרה.
בשנת 2000 נבחר דני למנהל מצטיין ונשלח לסמינריון של חברת "פפסיקו" בניו-יורק - חברה שותפה בחברת "עלית-שטראוס", וזכה במדליה של מנהל מצטיין. דני המשיך לעשות חיל בתפקידו ובשנת 2006 זכה שוב בתואר מנהל מצטיין. תעודת ההצטיינות שנמסרה לבני המשפחה פירטה את הישגיו: 17% גידול במכירות לעומת השנה הקודמת; 89% ביצוע בביקורים המוצלחים באופן רציף לאורך השנה, עובדה המעידה על שירות איכותי ביותר ללקוחות החברה; 10% גידול במספר הביקורים המוצלחים לקו, עובדה המעידה על התייעלות; 47 לקוחות נוספים שתרמו משמעותית לגידול במכירות. על כל אלה ניתנה לדני הערכת החברה, אהבתה ותודתה.

דני שירת במילואים במשך 17 שנים כלוחם בגדוד "חיר"ם" והשתתף בפעילות בכל הגזרות. הרעות האמיצה שבין הלוחמים בפלוגה ליוותה אותם גם מחוץ לשירות המילואים והם נהגו להיפגש בהזדמנויות שונות עם בני המשפחות ולבלות בצוותא.

ביום 2.8.2006 גויס דני ב"צו שמונה" לשירות מילואים עקב מלחמת לבנון השנייה.
ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) המתין עם יחידתו לפקודה להיכנס ללבנון. החיילים מצאו מחסה מפני השמש הלוהטת ליד קיר בית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי. לאחר שהות של כ-30 דקות טיל קטיושה שירה החיזבאללה פגע בהם פגיעה ישירה. דני נפגע פגיעה אנושה ונפטר בדרך לבית החולים "זיו". עמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב.
דני היה בן שלושים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין באחיטוב. הותיר אישה, שני בנים ובת, אב, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.
במסגרת תפקידו בחברת "עלית-שטראוס" היה דני אחראי על ימים מרוכזים ל"פתיחת" לקוחות חדשים. לאחר נפילתו הוחלט בחברה לקיים יום פתיחת לקוחות על שמו. ביום זה השתתפו אלמנתו ושלושת ילדיו. תומר, בנו בכורו, עמד בראש אחד הצוותים וזכה במקום הראשון ב"פתיחת לקוחות". מעשה אבות יעשו בנים.
עוד הונצח דני בקריאת חדר הישיבות של הנהלת החברה על שמו ובפינת זיכרון מיוחדת. כמו כן התקיים לזכרו טורניר כדורסל במושב אחיטוב, אותו ארגנו חבריו ששיחקו עימו כל שבוע במגרש באחיטוב.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של עירא ויוסף. נולד ביום ה' בטבת תשמ"ז (6.1.1987) בצפת. אח לנהר ונוף. גדל בקיבוץ נחשולים. "יער היה תוצר של ירח דבש, שנולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שהתחתנו, על היום," מספרת אמו. "היו לו הגבות הכי יפות בעולם, ילד עם חיוך בצורה של לב."
יער למד בבית הספר היסודי "כרמל וים" שבקיבוץ עין כרמל והמשיך לבית הספר התיכון המשותף "חוף הכרמל" שבקיבוץ מעגן מיכאל, שם למד במגמת קולנוע ותקשורת.
בילדותו התגלה יער כילד נבון ומוכשר במיוחד. בכיתה ד' נשלח למבדקי מחוננים, ואותר כמחונן. כשחזר מהמבחן, אמר לאמו: "אימא, היה מבחן למחוננים, יצאתי חינני."
תחביביו העיקריים של יער היו כדורסל ומחשבים. תמיד היה מוקף בחברים, נמרץ ופעיל.
יער התגייס לצה"ל בסוף חודש יולי 2005 ולאחר הכשרתו כלוחם הוצב בגדוד הנח"ל 931 של חיל הרגלים. "היה לו טוב בצבא," מספרת אחותו נוף, "הוא אהב את האקשן, לקח את זה בקלות, הוא לא קיטר ולא חשש להילחם."
במלחמת לבנון השנייה עלה יער עם גדודו ללבנון. בשיחתם האחרונה, ביקש מאמו כי תקנה לו משחק מחשב מלחמתי. "כשאחזור הביתה," אמר לה, "יהיה לי משהו לשחק בו." שבוע לפני נפילתו התקשר לביתו, סיפר כי בתכנית הטלוויזיה הקרובה של "עובדה" תשודר כתבה של איתי אנגל על גדודו, וביקש מכולם לצפות בה. כשצפתה אמו בקדימונים לתכנית, הבינה לפתע כי בנה נמצא במוקד הלחימה, בתוך הקרבות ממש, אך יער הרגיע אותה ואמר כי אין מקום לדאגה.
שישה ימים לאחר מכן, נגדעו חייו.
יער נפל בקרב בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006). בן תשע-עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ נחשולים. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. על קברו נחקקו המילים "אח של נהר ונוף. 'חלום עצוב של יופי וחיוך שלא יחלוף לי לעולם'" (נתן יהונתן).
יער הונצח באתר האינטרנט של בית הספר המשותף "חוף הכרמל". בדף הזיכרון שבאתר מתנגן שירו של נדב ברנע, חברו למחזור, שכתב והלחין את השיר "כמו שיער": "קולות עדינים דקים / עוד עוברים לפעמים ומחכים / כשהים יתבדה אל הגלים, כמו שיער // קולות רחוקים של ילדים / ישובים, דרוכים ומצפים / כשיתבדו כנחל האובד בתוך הים, כמו שיער. // פרחים נבולים בצדי הדרכים הידועות / עוד מחכים בשקט כמו שנחל / אהוב מחכה לאהובה כשיר צמא למנגינה / לשקט בשקט כמו שיער. // כוכבים זוהרים מנצנצים / נאבדים בריק ובחלל / כשייפלו מי יהיה לבקש את מה שלא יהיה / את כל מה שהיה."
מתן בנג'יו, חברו הקרוב של יער, נפרד ממנו בשיר שכתב "עומד מול הקבר": "עומד מול הקבר... / הפתוח לרווחה / ובזווית העין רואה / שמביאים את ארונך / עומד מול הקבר... / הרב מתפלל לזכרך / ארונך כבר הורד / באמת קוברים אותך // עומד מול הקבר... / האפר פוגע בארון / אמך עליך מסתכלת / ואני בוכה עם ההמון // עומד מול הקבר... / מחפש את דמותך / ואתה רק שוכב שם / לא זז ולא נע // עומד מול הקבר... / מקריא לך הספד / על איך שהיית / וכל גופי רועד // עומד מול הקבר... / המילים בקושי יוצאות / מנסה, אך לא מצליח לעצור את הדמעות // עומד מול הקבר... מצדיע ונפרד ממך חבר / ובים של דמעות, / אני פתאום מבין / שלא נתראה יותר."
כתבה טניה, המחנכת של יער: "בברכת הפרידה שלי מכיתה י"ב 6 - כיתתנו - הודיתי לך יער על 'הדברים הנכונים שנאמרו מפיך ותמיד בזמן הנכון', הודיתי לך על האור שהארת מצבים מסובכים, הודיתי לך על האמת שנאמרה מפיך ללא ניסיון לטייח. בדרכך המיוחדת ראית את הדברים בזווית המצחיקה שלהם, והיה לך פירוש אחר להאירם בחיוך. אבל זו הייתה רק שורה אחת בנאום, למעשה אני מודה לך על מה שהיית, על מה שתרמת לכיתה ולי, על היותך הגבר שאפשר לסמוך עליו תמיד ? בספר המחזור כתבו על האדישות שלך - כולנו הכרנו אותך היטב, הצגת את 'האדיש', אבל היה לך אכפת מכל דבר, נרתמת לעזרה, לצלם, לערוך, לסחוב את האוכל בטיול השנתי, להיות ולתמוך. חברים רבים היו לך וכולם בלי יוצא הכלל אהבו אותך, בעבורם היית תמיד מוכן, יער. ?
"אתה הילד הצנוע, המסתפק במועט, שאת כל כספו בזבז על משחקי מחשב, הילד העדין, האהוב על כל הבנות בכיתה, היפה, המקסים, בעל חוש ההומור המיוחד שהצחיק אותנו ברגעים קשים. אתה הילד שכל אימא הייתה רוצה, ילד חכם, נבון, בעל חוש הומור, צנוע וביישן, חתיך, גבר לעניין, והכול בילד אחד. ? אני כבר מתגעגעת אליך, לחיוך שלך, לאווף שלך, לשלווה שלך, לך... אוהבת אותך ילד שלי, ואוהבים אותך כל חבריך."
לזכרו של יער הוקדש הקונצרט השנתי "אין לי ארץ אחרת" של בית הספר היסודי "כרמל וים" שהתקיים ביום 31.5.2007 בקיבוץ עין כרמל.

בבחינת הבגרות בהבעה, כתב יער את החיבור "רוח האדם במאבק במגבלות הגוף" והיטיב לבטא את השקפת עולמו הייחודית: "רוח האדם הוא כוח רב עוצמה שמתגלה בדרך כלל במצבים הקשים ביותר של האדם, מבחינה פיזית ומבחינה מנטלית. הכוח הזה נובע בעיקר מהרצון לחיות. הכוח הזה יכול לחזק את האדם ברמה כזו שהוא לא יכול היה לשער או לצפות.
"אפשר לראות זאת בגיבושים של הצבא בגיוס ליחידות המובחרות. אז מגלים את ההשפעה של כוח הרצון על היכולות הפיזיות של האדם. הגיבושים של הצבא הם חלק מהמשימות הכי קשות שאדם יכול לסבול, ולכן בדרך כלל רוב הצעירים פורשים באמצע. רק אחוז קטן זוכה להצלחה בגיבושים. בגיבושים הצבאיים לא רק בעלי כושר גופני גבוה מצליחים לעבור. אחרי כמה סיבובי ריצות מתישים, כבר לכולם אין כוח, ורק מי שיש לו רוח חזקה יכול להמשיך ולסיים את הגיבוש. ההשכמות המאוחרות בלילה גם הן משפיעות מאוד על הרצון. לא משנה כמה כוח פיזי יש לאדם לקום באמצע השינה למסע, זה דורש הרבה יותר מסתם כוח פיזי, והכוונה היא לחוסן רוחני - גם בשביל המורל וגם בשביל להמשיך עד הסוף.

"בין החולים במחלת הסרטן יש מקרים רבים שכבר לא מצליחים לרפא, לטפל ולעזור. ואז החולה חייב לשמור על רוח חזקה כדי לנסות לשרוד. הדבר היחיד שמשנה במצבים כאלה הוא אם אתה רוצה את החיים שלך מספיק. כי לא תמיד שורדים את המחלות האלה ולא הרבה מהחולים מבריאים באופן מלא.
"לא רק במקרים של סרטן אפשר לראות השפעה של רוח האדם על התוצאה, אלא גם במקרה של השחקן כריסטופר ריב ניתן לראות דוגמה (יורם מלצר, 2004). הפציעה של כריסטופר ריב אובחנה כנכות מוחלטת מהכתפיים ומטה, אבל באורח פלא הוא הצליח לשפר את מצבו עד למצב של נכות רק לשתי הרגליים. אין הסבר ממשי לתופעה זו, אבל אנשים אוהבים להאמין בכוח הפנימי שטמון בהם כדי שברגע שהם יצטרכו את הכוח הזה, הוא יהיה שם לצדם.

"דוגמה נוספת היא מתחום הבידור. המתופף של להקת הרוק 'דתי לפרד' איבד את ידו בתאונת דרכים. אסון זה לא מנע ממנו להמשיך לעשות את כל מה שהוא יכול כדי להמשיך לתופף על התופים, אבל הוא נאלץ לעשות זאת ביד אחת. כאשר שומעים אותו מתופף, לא עולה על הדעת שהוא עושה זאת ביד אחת. הוא נשמע כמו מתופף לכל דבר ודי קשה להאמין אם לא רואים זאת.

"גם בקרב ילדים קטנים אפשר לראות את הכוח הזה. לפני כמה שנים, למשל, יצא ילד בן ארבע לשיט סוער עם אביו ודודו. באמצע ההפלגה התהפכה סירת הגומי שלהם והילד נאלץ להיאחז בגדה של הנחל שהייתה סלעית ומשוננת. במשך שעתיים הוא אחז בה עד שהגיעו כוחות החילוץ והורידו אותו משם. אין סיכוי שילד בן ארבע יוכל להחזיק את משקל גופו שעתיים שלמות אלמלא רוח האדם החזקה שעזרה לו לעשות זאת.

"דוגמה נוספת היא של המוזיקאי המפורסם, בטהובן בכבודו ועצמו, שנעשה חירש לאחר שהלחין את מיטב יצירותיו, לא עצר והמשיך לכתוב יצירות אמנות. בטהובן עשה זאת בעזרת הזיכרון שלו אשר נתן לו את היכולת לזכור בעל פה את הצלילים ולכתוב אותם ישירות על דף. בטהובן ידוע בעיקר בגלל היצירות שלו, אבל רבים לא ידעו שהוא כבר היה חירש כשכתב אותן.
"לסיכום, רוח האדם שוכנת בכולנו. אך השימוש שלנו ברוח זו מגיע בעיקר במקרי חירום, כאשר נשקפת סכנה אמיתית לחיינו. הכוח הפנימי הזה מחזק אותנו לא רק בצורה פיזית, אלא גם מנטלית. רוח האדם הוא מה שגורם לנו להמשיך לרצות לחיות עד הרגע האחרון. גם כאשר נראה לנו שאין עוד סיכוי, תמיד ייראה לנו שעדיין אנו יכולים להינצל ולא משנה באיזו צרה אנו נמצאים." אמו עירא אומרת כי חיבור זה שכתב יער הוא כמעין צוואה עבורה - "דרך החיבור אני מזהה את הכח לחיות"!
אביו כותב: "ליער שלי, יער היקר, כשאני קורא את הדברים שנאמרו עליך והדברים שנאמרו מפיך, אני מתמלא ברגשי כבוד, הערכה והרבה אהבה אליך ורגשי סיפוק וקורת רוח על הדרך שבה גידלתי אותך. אוהב אותך לעד. מאבא יוסי האוהב".