גלבוע, יותם
נולד ביום שני, כ" בשבט תשמ"ה (11.2.1985)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006)
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.
בן לאה ויוסף, אח צעיר לאדם ולעמרי. נולד ביום שני, כ" בשבט תשמ"ה (11.2.1985), בשעה 14:00 בבית-החולים המרכזי בעמק, בעפולה.
יותם גדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. כבר מלידתו הזדרז להספיק כמה שיותר (הוא הגיח לאוויר העולם שבוע לפני המועד), לחוות את העולם מכל צדדיו, והיה תינוק זריז. בגיל חודש וחצי כבר התהפך מהבטן לגב והקדים בהתפתחותו את כל ילדי הקבוצה.
היה לו קשה להתרגל לאוכל הסינתטי, ועד גיל שלושה חודשים היה מאוד בכיין. אך עד מהרה הפך יותם לתינוק חייכן, עליז ופטפטן, שהפגין שמחה בראותו את בני המשפחה הקרובים. הוא היה ילד מקסים, פיקח, שיודע מה הוא רוצה, לא מוותר, עקשן כמו פרד וחייכן כליצן. לא היה יפהפה, אך בקסמו שבה את כולם. בחיידק הטיולים נדבק בהיותו בבית הפעוטות: ראובן המטפל היה חובש לכל הפעוטות בני השנתיים כובעים, לוקח מים וצידה לדרך, ויוצא איתם למסעות ארוכים ברחבי הקיבוץ. גם עם משפחתו אוהבת הטיולים היה יותם יוצא מדי שבת לתור את הארץ. מאוחר יותר, כללו הטיולים רכיבה על אופניים.
יותם למד בבית-הספר היסודי "דקלים" שבקיבוץ חמדיה והמשיך את לימודיו בתיכון המשותף "גאון הירדן" שבקיבוץ נווה איתן.
הוא היה תלמיד מצוין שבלט בכישוריו המעולים גם מבלי שיצטרך להשקיע. בשיעורי המתמטיקה, ברמה הגבוהה ביותר, היה היחיד שהבין את החומר וכמובן הסביר לכולם בסבלנות.
מספרת רותי סגל, רכזת המתמטיקה בתיכון:
"יותם היה מסוג התלמידים שנוכחותם בכיתה אינה מובנת מאליה. הוא ניחן בחשיבה רהוטה והצליח להבין ולקשר בין תחומי הלימוד השונים המרכיבים את העולם המתמטי - מיומנות מורכבת ביותר שרבים מהמורים למתמטיקה לא משיגים אותה, ובוודאי קשה עבור התלמידים... אם היה עולה הצורך בדחייה של מבחן כמובן שיותם היה הנציג שעמד מולי, וכולם ידעו שהוא לא יחזור בידיים ריקות, והכל ברוח טובה, חיובית, עם חיוך שקשה לעמוד בפניו."
ואמנם, תכונה זו של עזרה לחברים, למשפחה, לקיבוץ ולמדינה, ליוותה את יותם כחוט השני. יותם מעולם לא אמר "אין לי זמן" או "אני לא יכול"; תמיד היה לו זמן לעזור לכל מי שביקש, ותמיד דאג לעזור מעבר למה שנתבקש, בחיוך ובצנעה. מי שהכירו אותו, ידעו כי במקום שצריך הוא יהיה, גם אם לא יקראו לו, מוצלח ותורם בכל התחומים.
בטיולים השנתיים, למשל, היה הוא זה שגרר את כולם ועודד אותם לסיים את המסלול. בני כיתתו זוכרים איך בטיול של סוף י"ב עלה בין הראשונים להר האולימפוס, הגיע עד הבקתה שעמדה בפסגה - אך מיד שב וירד כדי לעזור לשאר החברים.
יותם אהב את המשפחה ואת המשפחתיות. חברות אמיצה נרקמה בינו לבין אחיו הגדולים. הוא שימש כיד ימינה של אמו והיה קשור מאוד לאביו.
היה עובד חרוץ במדגה שבקיבוץ וכבר בגיל צעיר תרם לתרבות הקיבוצית בעמדת ההגברה. הכול זוכרים כיצד בריקוד הפסח "אחד מי יודע" היה יותם הבן היחיד שהסכים להופיע... בנערותו, יצא לקורס מד"צים (מדריכים צעירים) ואף הדריך. בקייטנות איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) שהתקיימו בקיבוץ תמיד היה שותף פעיל.
כשהיה ראש קבוצה במחנה ארגון זכתה קבוצתו במקום הראשון, אך לא הניצחון היה חשוב לו, אלא האווירה הנעימה בקבוצה. כשהגיעה קבוצת "נעל"ה" (נוער עולה לפני ההורים) לקיבוץ, דאג שהנערים ירגישו כמו בבית.
מאוחר יותר, צמחה החברות היפה והארוכה עם נטשה. ממשיכה רותי ומספרת: "כיתת הלימוד של יותם היתה משולבת עם תלמידי "נעל"ה" שהגיעו מרוסיה. תלמידי "נעל"ה" היו תלמידים חדורי מוטיבציה ללמידה ולהצלחה. הם הגיעו ארצה לבד ללא המשפחה, עם ידע קודם מרשים ומבוסס מאוד, ועבדו קשה על-מנת להשיג תובנה משמעותית. יותם הצליח לבלוט גם בקרבתם. הרגישות שהפגין כלפיהם, הרצון העז לעזור להם לקראת מבחנים, בהגשת עבודות שוטפות וברגעים של משבר, תמיד הדהימו וריגשו אותי."
יותם התוסס, הדומיננטי והכריזמטי, ששימש כפרמדיק מתנדב במגן-דוד-אדום, לא ויתר גם על משובות הנעורים. הוא הוציא רישיון על משאית ועל אופנוע, אבל נסע על אופנוע גם לפני הרישיון;
לכל טיול הביא גיטרה, ניגן ושר אף על פי שזייף... הוא אהב להשתובב עם חבריו, לצחוק ולעולל תעלולים, ועם זאת - ידע להיות רציני כשצריך.
בין שלל פעילויות ההתנדבות והנתינה שהיה שותף להן, היה גם חבר במכון "נסיעה" - ארגון המפגיש צעירים יהודים מארצות-הברית ומישראל ומוביל אותם במסע אל עומק התרבות הישראלית והיהודית. וכך כתבו חברי המכון: "אנו זוכרים את היוזמות שלקח על עצמו, בתפקידי מנהיגות שונים בתוך הקהילה שלו, ואת הגאווה הגדולה בהיותו חבר קיבוץ... בתור חניך ב"נסיעה", יותם ביטא רבות את עומק המחויבות שלו לארץ ולמדינת ישראל, ובעיקר את רצונו הגדול לתרום לה כמיטב יכולתו, בייחוד על-ידי שירות קרבי משמעותי."
למגינת לבו, הפרופיל הרפואי שנקבע ליותם לא איפשר לו להתגייס ליחידה קרבית ועם גיוסו, בראשית חודש אוגוסט 2004, יצא לקורס פרמדיקים.
גם כשהיה חייל מצא זמן לעזור לקיבוץ ולתרום בחגים, ובסופי שבוע לא בזבז זמן ועזר למשפחה במשימות השבת. הוא עשה חיל בשירותו כפרמדיק, אך מעולם לא ויתר על רצונו לשרת כלוחם, ומשהגיע לבסוף לחטיבה המרחבית "יהודה ושומרון" התקבל ליחידת העילית "מגלן".
מספרת קצינת השלישות שקיבלה אותו לתפקיד:
"יותם הגיע כולו מחייך ומרוצה, וכבר בריאיון קליטה שערכתי לו אני זוכרת בחור מקסים, עם מבט עמוק והמון-המון מוטיבציה והתלהבות להגיע ליחידה. שמחתי מאוד ושיבצתי אותו במרפאה. יותם היה אחד שכל הזמן רצה להיות עם כולם, לעולם לא בנפרד, איש קטן שתמיד דואג שיהיו בסביבתו אנשים והם רוצים לבוא אליו, כל כך נעים להיות בחברתו, כך אומרים עליו החיילים ביחידה."
ומוסיף מפקד היחידה:
"משאת נפשו של יותם היתה להיות לוחם. לא נזקקנו להיכרות ממושכת עימו על-מנת להבחין כי הוא מכיל את כל התכונות המצויות בלוחם. אומץ הלב, הנחישות וההעזה ברכישת הידע והמקצוע של לוחם ביחידה מיוחדת, הסמכות המקצועית של איש רפואה מבצעי - אלה סיפקו משענת איתנה של ביטחון בכניסה למבצעים לילה אחר לילה. יותם בחר, כמו חבריו, בדרך הקשה, דרכם של לוחמים."
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יותם עם יחידתו ללבנון. ביום השמיני ללחימה, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), נתקל כוח "מגלן" בחוליית מחבלים מעבר לגדר המערכת, צפונית לצפת, ובמקום התפתחו חילופי אש קשים.
ממכת האש הראשונה נהרג חברו של יותם ליחידה, סמל-ראשון יונתן הדסי. יותם זינק לעברו על-מנת לנסות להצילו ולחלצו מן האש, אך נורה ונהרג במקום. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, מעוז חיים. הותיר הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
ספד ליותם סגן-אלוף אליעזר טולדנו, מפקד היחידה:
"יותם פעל יחד עם צוותו מול אויב המשחר כחיה טורפת לתושבי מדינת ישראל בגבול הצפוני ובעורף שטחה. הם פעלו להשבית את הקנה היורה על מושב אביבים ועל צפת. לשם כך הם יצאו, וכך מומשה משימתם בסופה. "לא ייתכן שהצפון נתון תחת אש," חשב יותם, ויצא למשימה עם רדת ליל. לא כך רצינו להיפרד מיותם. הבשורה הנוראה הממה את יומנו. מי שאינו הולך עימנו בשבילי הלוחמים - לא יבין. זר לא יבין מה היא לנו הבשורה כי אחד מהחבורה נלקח; עצם מעצמנו, בשר מבשרנו. ברגע האמת לא היסס יותם ורץ אלי תופת, על-מנת לחלץ את חברו ליחידה. הוא לא קיבל פקודה; הוא לא נזקק ליותר ממבט חטוף כדי להבין היכן הוא נדרש. גבורתו של יותם היא אבן בפסיפס הגבורה היהודית מימי המקרא ועד ימינו, נער מקסים ואהוב, לוחם עשוי ללא חת. יותם הוא חלק מאיתנו גם אחרי לכתו, ורוחו האופטימית תחזק את לבנו."
בימי השבעה פקדו חברים ומכירים רבים את בית המשפחה והותירו במחברת הזיכרונות מכתבי פרידה נרגשים וכואבים.
כתבה הדר:
"... זכיתי להכיר בחור מדהים באופיו, תמיד ידע להיות אוזן קשבת, לתמוך ולעזור. ליותם היה חלק בתקופה הכי משמעותית בחיי. אני זוכרת את השיחות העמוקות שניהלנו לתוך הלילה, כמה הקשבה, נתינה וטוב לב יכול להכיל אדם אחד. אני בטוחה שגם עכשיו יש לו תפקיד משמעותי כמלאך השומר - הרי הוא כזה."
יוני, שהכיר את יותם בשירות המשותף בגזרת שכם, כתב:
"יותם הוא אדם בעל לב זהב שאהב את החיים ואת הזולת. יותם הראה לי דרך אחרת של טוב, אהבה, תמימות, ועם זאת - חוכמה ושטותניקיות של ילד. נמשיך לאהוב אותך תמיד, יותם."
כתב גל מצוות "ברוכי":
"... רציתי להגיד תודה, כל כך תודה ששמרת על הצוות שלי, שרצת להציל את יונתן, שהיית שם בשבילם ברגע כל כך קריטי ונתת להם תחושה כל כך עמוקה של ביטחון שאתה שם. תודה על הכבוד והאהבה והנתינה, עכשיו אני יודע שיש מישהו מלמעלה שמסתכל ובאמת שומר עלינו. ... תודה רבה על הכל - גיבור."
דניאל, חבר נוסף בצוות, כתב:
"... אני רוצה לחזור ולהדגיש שברגע האמת, ברגע הלחימה, יותם התנהג כמו הלוחם מספר אחת ביחידה למרות היותו לא "לוחם" בהגדרה היחידתית."
כתב עומר:
"... על הגבורה של יותם כבר שמעתם ולא פעם, אותה גבורה וקור הרוח שכל כך הערכתי ונתנו לי כוח להמשיך, אז, בזמן האירוע, כשכולם עוד היו המומים מההיתקלות. אז שתדעו ובאמת! שהרבה בזכותו קמנו להסתער ולשמור על שאר החבר"ה ובכך בעצם יותם הגן ושמר על כולנו ונתן לנו את הכוח להמשיך."
כתב קובי, קצין הרפואה של חטמ"ר שומרון:
"... כעת אני מבין מאיפה הגיע העלם הג"ינג"י, מלח הארץ, הקיבוצניק הגאה שכל הזמן דיבר על "מעוז" ועל המשפחה, האחים והחברה... זה שהיה צמא כל הזמן למבצע הבא, למרות שסוגרים עוד שבת ועוד שבת; הבחור שלא ידע להתלונן אלא קיבל את האילוצים בבגרות ובהבנה, שלא קיבל את הדברים הטובים כמובנים מאליהם למרות שזכה בהם ביושר ובעבודה קשה. יותם השאיר את חותמו ביחידתנו, חטמ"ר שומרון, ואהב לעבוד ולטפח את המחלקה, אך יותר מכל השאיר חותם בלבנו. מצדיע לך, פרמדיק אמיץ, חייל מעולה וחבר אמת."
תת-אלוף ד"ר חזי לוי, קצין הרפואה הראשי, כתב:
"... לפני שלושה ימים נפגשתי בבית-החולים "רמב"ם" עם הפצוע שלידו נפלת אתה, חייל ששוכב בבית-החולים, עם משפחתו לידו, חי ומספר על גבורתך שלך. על הדרך שבה רצת אליו תחת אש, טיפלת בו ונתת לו את חייו ולצערי, נתת גם את חייך שלך! יותם, קיפדת את חייך תוך שאתה מותיר בעולם משפחה דואבת, וחיים של חברך בשדה הקרב, אין נעלה מזה! זו מהות הרפואה, ובוודאי מהות הרפואה הצבאית והריעות המופלאה. אין בכך נחמה למי שהותרת אחריך אך קורטוב של גאווה מהדרך שבה גדלת. אני מצדיע לך!"
נועם פרוש כתב:
"... זכיתם בילד נפלא ומקסים, מלא חן, מלא שמחת חיים, חדוות עשייה, איש רב-פעלים, מרשים בנוכחותו ורגיש. תמיד חייך, לקח את הכל באופטימיות ובאווירה טובה. בתור פרמדיק שהתחבר לצוות לוחם הופתעתי לגלות עד כמה החיבור של יותם לפלגות הבוגרות היה מהיר, טוב ואיכותי. התכונות של יותם בשילוב עם המוטיבציה להצליח ולעזור ליחידה הם אלו שהביאו לחיבור איכותי ונדיר. ... יותם הצליח להביא לידי ביטוי בשדה הקרב את הערכים והטכניקות שרכש באימונים. גילוי אומץ לב תחת אש אויב על-ידי הגשת סיוע רפואי לחבר מהכוח. אני מקנא בכם על הזכות שלכם לגדל ילד נפלא שכזה ושמח בחלקי על כך שזכיתי להכיר אותו."
הצוות החינוכי בבית-הספר "גאון הירדן" נפרד מיותם בשיר:
"יותם, מה שלגביך תמיד נזכור,/ שבכל מקום ובעבור כולנו - היית מקור אור/ הבאת איתך לכל מרחב ולכל סביבה:/ חיוניות, נתינה ללא תנאי - אהבה/ והכל מתוך מקום של צניעות וענווה./ גם אצלנו, כמו בצבא, תמיד היית בחזית./ נכון להירתם, לקחת אחריות ולעמוד בה בצורה מופתית./ בתודעה שלנו, אתה תמיד נוכח ובנמצא. תמיד נקשרת ב"יש"/ בזמן המתאים, ובמקום שהכי נדרש והכי מתבקש./ כתמיד - היית משאת נפשו של כל מחנך ומורה/ מבריק, צמא ידע, מלא תבונה וכל כך מפרה/ ראינו אותך רע נאמן וחבר/ ברגעי שיא וצמיחה, וגם בשעת משבר./ הכל ידעו, כי עליך ניתן לסמוך, ותמיד יש עם מי לדבר./ אמרנו עליך כי אתה מלח הארץ - כמעט מושלם/ אתה - שאהבת כל אדם ואדם/ לא נלאית מהכיל את כולם// לא בכדי, בספר מחזור היטיבו חבריך אותך לתאר,/ ובמלים כה פשוטות - את פנימיותך הצליחו לפאר:/ "יותם הוא מאותם האנשים הישנים" כך הם עליך כתבו/ "ג'נטלמן מושלם בכל המובנים"."
כתב למשפחה שייקה, בשם בני הדודים:
"במקום שבו מתחיל הכאב נגמרות המלים... ואילו מלים ניתן למצוא שישובו ויחיו את דמותו של יותם הצרובה לנו בזיכרון, את החיוך הביישני האינסופי שלו, את האהבה והפשטות שבה ידע לקבל כל אחד - גדול כקטן - ולהעניק לו תמיד את העזרה ותשומת הלב הדרושה במקום וברגע הנכון. יותם שלנו, כל כך הרבה הספקת בחייך הקצרים.
חיית חיים מלאים של עשייה וחוויות. ידענו שאתה איש של עשייה - ממעט במלים, אבל תמיד משקיע ונותן את כולו. אני יודע שיותם המביט עלינו מלמעלה היה רוצה לראות כל אחד מכם ממשיך בדרכו ומוצא אושר וסיפוק בכל דבר שאותו יעשה, ואני תקווה שכך אכן יהיה."
