לבנון השנייה

zhal

ברויר, דן

נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006)


לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

 

brodner andrey

ברודנר, אריה

נולד ביום כ' באלול תשמ"ז (14.9.1987)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אולגה וגנאדי. נולד ביום כ' באלול תשמ"ז (14.9.1987) בעיר סרטוב שבברית המועצות.
אח לנטלי. בהיותו בן ארבע, בקיץ 1991, עלה לארץ. אנדריי רכש במהרה את השפה העברית והתאקלם היטב בתרבות הישראלית. את שנותיו הראשונות בישראל העביר בקריית ביאליק, ולאחר כשנתיים עבר עם משפחתו להתגורר בראשון לציון.
הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "רוזן" והמשיכם בכפר הנוער "יוהנה ז'בוטינסקי" שבבאר יעקב, שם למד כשש שנים. את לימודיו סיים במגמת המחשבים והגיע להישגים מרשימים.
אנדריי היה ידוע כמוביל חברתי ויצר קשרים עם אנשים רבים. בהיותו ראפר חובב כתב שירים והקליט אותם. הוא הקים את "מעגל הפריסטייל" בקניון "הזהב" שבעירו שם נאספו מדי יום חמישי רבים מבני הנוער המתעניינים במוזיקת ההיפ-הופ. אנדריי, שכונה "קשמר", זכה להערצה רבה בקרב הנוער וכמה משיריו התפרסמו לאחר נפילתו.

בסוף חודש נובמבר 2005 התגייס אנדריי לצה"ל ועל אף הפצרותיהם של הוריו כי יפנה למסלול עתודה החליט לשרת כחייל קרבי. הוא שובץ בחיל השריון בגדוד 74 ושירת כתותחן גאה ומצליח בטנק "מרכבה" סימן 3. על אף השירות הקשה, שאת מרביתו עשה בחברון וברצועת עזה, מעולם לא התלונן ותמיד חזר הביתה עם חיוך רחב.
בהיותו בתיכון החל אנדריי לנהל בלוג באתר "תפוז" באינטרנט שבו חלק עם גולשים אנונימיים את חיי היום-יום שלו. לאחר גיוסו המשיך לכתוב בבלוג תחת השם "עולמו של קשמר" ולתעד את שירותו הצבאי. לחבריו הסביר שבמקום לענות על השאלה "מה העניינים", הוא מעדיף לתאר את התחושות על גבי המקלדת.
בעמוד האישי של אנדריי התנוסס מאז גיוסו הכיתוב: "ההיגיון והמזל הלכו לטייל, והתעייפו. ההיגיון אמר: בוא נשב על המדרכה, מזל אמר: בוא נשכב על הכביש. כל אחד עשה מה שבא לו. פתאום בא אוטו בכביש, ראה את מזל, סטה למדרכה והרג את היגיון. ככה זה בצבא".
ועוד כתב: "אם לא יהיה רע על מה נתלונן? איך נתגבר על הבעיות שלנו? ... יש סתם אנשים שלא יודעים ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים. כמו לנשום. כמו להתעורר. כמו לחיות. החיים טובים, תחיו אותם...".
בתאריך 13.1.06 כתב: "אוקיי, 300 כדורים בשבוע של אימוני ירי. שילוב ירי של מצבים, ירי מצבים עם תפעול מעצורים, ירי מאמץ לילה ועוד מלא דברים כאלו... היה הורס-שרירים-טוטלית, אבל רטוב זה תמיד כיף. כמו כן, מסע תשעה קילומטר ועוד קילומטר אחד אלונקה - אין מה לדבר על זה אפילו, חוץ מהקטע של חברים שלך שמתמוטטים לך מול העיניים ואתה חייב להמשיך ללכת. אסור לך לעזור להם לקום, הם חייבים לקום לבד באפיסת כוחות ולצמצם את הפער. אסור לך לדבר, אסור כלום, חייב להיות רווח קבוע בטורים ישרים ... בכל מקרה, אחרי שעוברים הכול בסריקה לאחור, זה נראה כיף וטוב ומאתגר וכו'. טוב לדעת שעשית דברים שבחיים אפילו לא חלמת שאפשר לעשות אותם. במיוחד אני".
בתאריך 7.7.06 כתב: "ביום ראשון בבוקר מתחיל הסוף, וקשה מאוד לשמוע אפילו קמצוץ שמועה על האור בקצה. רק התחלנו וכבר אחד נפל. את הראשון כולם זוכרים, כשיתחילו להגיע עוד הם כבר לא יהיו שמות, הם יהיו מספרים. הרעש של הזיקוקים מתחלף ברעש פיצוצים, מכוניות בהאמרים משוריינים, טרקטורים בדיניינים [D9] וכבישים בצירים. ... כל אחד חשוד, קודם כול חשוד ואחרי זה הוא אזרח עוין. במקום בתים יש הריסות, במקום שקיעות יש פיח. דרך אגב... שקיעות מדהימות".
בתאריך 20.7.2006, כשבועיים לפני נפילתו, פרסם אנדריי בבלוג שלו קטע שנשא את הכותרת "מלחמה! סתם רק כי אני ברצועה". לאחר נפילתו, קיבל הקטע משמעות מצמררת של מילות פרדה. וכך כתב אנדריי: "קיצר לא יכול לספר יותר מדי באינטרנט אבל היום אני אהיה שם. אולי תקראו על זה בחדשות. זה יימשך כמה ימים, יכול להיגרר יותר, אבל לנו יש ציוד שיכול להספיק להרבה זמן. הרבה חוזרים עם דם על הידיים (ועכשיו הם סלבס כי רשמו עליהם ב'וואי-נט')... וויש מי לאק [אחלו לי בהצלחה] פיס [שלום]".
הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה ואנדריי נשלח עם יחידתו ללבנון.

ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006) נפל אנדריי בקרב בכפר רג'מין שבדרום לבנון. טיל נ"ט שירה החיזבאללה פגע ישירות בטנק ששהה בו והרגו. עמו נפלו סמל אלון פינטוך וסמל איתמר צור. אנדריי היה בן תשע-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
אנדרי, יקירה של קהילת המוזיקה השחורה בישראל, נפל ביום ה', "היום שלו", כפי שנהגו לומר. מועד נפילתו חל בתשעה באב - יום אבל לאומי.
במלאות 30 יום לנפילתו הקריאה אחותו מעל קברו את הדברים הבאים: "אתה כל כך מיוחד, דקה לא אמרת - 'רע לי'. תמיד טוב לך, תמיד מצאת את הטוב בכל עניין גם אם זה היה כל כך רע, ידעת איך לגרום לאנשים לשמוח ולחייך, כולם רצו להכיר אותך. כולם רצו להיות בחברתך, כולם רצו לדעת מה עומד מאחורי האדם עם החיוך הזה. הרוב גילו, יש כאלה שלא הספיקו".
כתבות רבות על אנדריי פורסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. רבים ציטטו קטעים מהיומן הווירטואלי שניהל, תחת הכותרת "יומנו של טנקיסט", המתובל בהומור ובתובנות קטנות על החיים. לאחר נפילתו נכתבו בבלוג מאות תגובות ומכתבי פרדה.
משפחתו וחבריו של אנדריי הנציחו את זכרו בהקלטת השיר "נועד בשבילך"

baron yaniv

בר-און, יניב

נולד ברחובות ביום ז' בחשוון תשמ"ז (9.11.1986)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן קרלין ואשר. נולד ברחובות ביום ז' בחשוון תשמ"ז (9.11.1986).
כשהיה בן שנתיים וחצי עבר עם משפחתו ליישוב מכבים. ילדותו התאפיינה בטיולים, בפעילויות מגוונות ובהרבה שמחה. יניב היה ילד-סנדוויץ' טיפוסי ואהב לשחק עם איתן, אחיו הגדול ועם הדס, אחותו הצעירה. הוא זכה באהבה רבה מהסובבים אותו והחזיר חום ושמחה לכולם.
יניב למד בבית-הספר היסודי "מעוז המכבים" והמשיך לחטיבת-הביניים שביישוב הסמוך - רעות. הוא סיים את לימודיו התיכוניים ב"תיכון מכבים-רעות" במגמות ביולוגיה וכלכלה. היה תלמיד שקט ונוח, שהשקיע במה שאהב ללמוד וקצת הזניח מקצועות אחרים.
הוריו של יניב עלו לארץ מארצות דוברות אנגלית - אמו מקנדה ואביו מדרום-אפריקה, ובבית דיברו רק אנגלית. סבו וסבתו מצד אמו גרו במונטריאול, קנדה, ומדי קיץ נסע יניב עם משפחתו לבקרם. במהלך החופשות הללו השתתף יניב בקייטנות רבות - למד לשחות ונהנה לשחק כדור-בסיס ולצפות במשחקי הוקי-קרח ופוטבול. המשפחה טיילה פעמים רבות ברחבי אמריקה הצפונית ובין היתר ביקרה בחוף המערבי, ב"דיסניוורלד", בחוף המזרחי ובמפלי הניאגרה. בנסיעתו האחרונה לקנדה, בטרם התגייס, טייל יניב עם משפחתו במדינת נובה-סקוטיה הממוקמת בחוף המזרחי של קנדה. היתה זו נסיעה מיוחדת במינה, שבה נטלו בני המשפחה חלק בפעילויות אתגריות ומהנות כשיט באגמים, צפייה בלווייתנים בלב ים וטיולים מרהיבים בחיק הטבע.

אחד ממאפייניו הבולטים של יניב היה הידע הכללי העצום והנרחב שהיה לו. יניב התעניין במגוון נושאים - היסטוריה, גיאוגרפיה, מדעים - ובעיקר בתעופה. כבר בגיל צעיר, ואולי בגלל נסיעותיו הרבות לחו"ל, התאהב במטוסים אזרחיים. לרוב, ראה בשהות בסביבות שדה-התעופה ובטיסה עצמה את "הדבר האמיתי" ומבחינתו היה זה מעניין ומרתק יותר מהטיול עצמו. יניב הכיר כל פרט במטוס, קרא ספרים בנושאי תעופה, היה מנוי על ירחוני תעופה, צילם מטוסים וגלש במשך שעות באתרי תעופה אזרחית באינטרנט. בימי שישי נהג לנסוע עם חבריו לנמל-התעופה בן-גוריון ולצפות במטוסים ממריאים ונוחתים. ברשותו היה מכשיר סורק תדרים שאיפשר לו להאזין לתקשורת בין הטייסים למגדל הפיקוח. הוא הכיר והבין את כל הקודים שבהם השתמשו הטייסים והפקחים ובכל פעם היה מפתיע את חבריו בהסבירו מתי המטוס עומד לפנות או מאיזה מסלול ימריא או ינחת.

יניב היה מומחה לתוכנת הטיסה 'פלייט סימולייטר'. הוא לימד את עצמו כיצד מטיסים מטוסים ומנווטים אותם, איך מתכננים מסלול טיסה וכל נושא אחר שהבטיח טיסה נוחה ובטוחה. כשהג'ויסטיק בידו, היה יושב מול המחשב ומטיס את המטוסים, לרוב מטוסי 'בואינג', מכל מקום ולכל מקום בעולם. הוא היה מדבר עם מגדל הפיקוח, מבצע את הוראותיו ונוחת במסלול הנכון כאילו מדובר בטיסה אמיתית. היתה לו גם תוכנה להפעלת מגדל פיקוח, שבעזרתה שלט על כל המטוסים שהמריאו ונחתו בנמל-התעופה שבו שיחק. יניב היה סבלני מאוד והקפיד ללמוד ולהבין את התיאוריה שמאחורי פיקוח הטיסה והטיסה עצמה. שקדנות והתעמקות עד להבנה מוחלטת, היו מתכונותיו הבולטות.
מעבר לכדורגל וכדורסל שאהב לשחק, יניב השתתף במשך מספר שנים בחוגי קרטה וטניס. מגיל צעיר היה אוהד שרוף של "מכבי תל אביב" ולא נטש אותה גם בעונות הטובות פחות. בקשתו למתנת בר-מצווה היתה לצפות במשחק כדורגל מהליגה האנגלית, ומספר חודשים לאחר מועד בר-המצווה נסעה המשפחה לאנגליה, שם צפה יניב עם אחיו ואביו במשחק בין ה"ספרס" ל"אסטון וילה".
בתקופת לימודיו בתיכון תיחזק יניב את אתר האינטרנט של קבוצת הכדורסל "מכבי מכבים".
את הידע בנושא תחזוק אתרים רכש מחבריו ועד מהרה השתלט על העניין. כרגיל, לקח את משימתו ברצינות - היה מצלם משחקים, מראיין מאמנים ושחקנים, כותב כתבות ושומר על אתר מעודכן, מעוצב היטב ונוח לשימוש. בשלב מסוים, כאשר הבחין שכמעט ולא מגיעים אוהדים למשחקים, ביקש להקים מועדון אוהדים לקבוצה, ונענה בחיוב. יניב היה לאוהד מספר אחת של "מכבי מכבים" תוך שהוא דואג להביא למשחקים אוהדים רבים ככל האפשר, ובעזרת תופים, דגלים וזמבורות הם היו מרעידים את האולם. לא פעם אמרו שחקני הקבוצה שבזכות האהדה הבלתי פוסקת הם קיבלו מוטיבציה וניצחו במשחק. יניב לא פיספס משחקים וזכה בגביע מיוחד כאות הוקרה והערכה לתרומתו הגדולה לקבוצה. בספטמבר 2006, כשלושה חודשים לאחר נפילתו, התקיים טורניר כדורסל על שמו של יניב. במעמד טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת הוכרז על שינוי שמה של קבוצת הנוער לשם "מכבי יניב".

לקראת גיוסו לצה"ל ביקש יניב לשרת כפקח-טיסה באחד מבסיסי חיל-האוויר, אך בקשתו לא נענתה והוא בחר לשרת בחיל-השריון. הוא התגייס בדצמבר 2004, עבר טירונות וקורס נהגי טנקים והצטרף לגדוד 82 של חטיבה 7. יניב התאהב בחטיבה ובהיסטוריה המפוארת שלה והיה גאה מאוד להיות שריונר. כדרכו, התעניין ולמד את ההיסטוריה של החטיבה ושל חיל-השריון כולו.
לאחר סיום הצמ"פ הצטרף יניב לגדוד ושובץ לאחד הצוותים בפלוגה א', שהגנה באותה תקופה על היישוב נצרים שברצועת עזה. הטנק של יניב היה בין האחרונים שיצאו מהרצועה במסגרת תהליך ההתנתקות באוגוסט 2005. לאחר פעילות זו ואחרי פעילות קצרה בקו נחל גולן, עבר בפברואר 2006 עם גדודו לקו כחול בגבול לבנון. בקו זה העבירו יניב וצוותו לטנק ימים ולילות בכוננות נגד פעילות אפשרית של החיזבאללה.

ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) נפל יניב בקרב במלחמת לבנון השנייה. בבוקרו של אותו יום פתח החיזבאללה בהתקפה רבת היקף לאורך גבול לבנון וחטף שני חיילי מילואים - רב-סמל אהוד גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. המוצב שבו שהו יניב וצוותו ספג הרעשה ארטילרית כבדה. כשנודע על החטיפה, ובהיותם במוצב הקרוב ביותר למקום האירוע, קיבל הצוות הוראה להיכנס לתוך לבנון ולעצור את רכב המילוט של המחבלים. הצוות התקשה להגיע לטנק עקב ההרעשה הכבדה, אך במאמץ אדיר והתעקשות נחרצת הגיעו אנשי הצוות לטנק, וביחד עם "נגמחון" התחילו לנסוע לכיוון לבנון. הצוות הספיק לירות ולפגוע במספר עמדות חיזבאללה בעת הכניסה ללבנון אך במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון גדול אשר השמיד את הטנק והרג את ארבעת אנשי הצוות במקום - ויניב ביניהם. עם יניב נפלו סמל-ראשון שלומי ירמיהו, סמל-ראשון גדי מוסייב וסמל-ראשון אלכס קושנירסקי.
יניב היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הלווייתו נערכה ב-16 ביולי 2006, והוא היה לחייל הראשון שנקבר בחלקה הצבאית בבית-העלמין במודיעין. הותיר הורים, אח ואחות.
בן דודו אופיר כתב שיר לכבודו: "אני התפילה, אני זיכרון/ באה ראשונה, נשאר אחרון/ אלוהים, האין אתה אל מלא רחמים?/ שם התקווה, אין לי דמיון לציירה/ יש נחמה, אין בי מקום לקבלה/ כספינה הטרופה בים הדמים הכאב נותר/ הו, אחי שלי/ הו, שאר דמי/ והנה, נביא מבשר שחורות/ וקהל, מאות פרצופים/ וסוכה, לבושת טליתות/ וארון, ישמור אלוהים,/ יתגדל ויתקדש זכרך לעד,/בעודי מבכה ארונך עוד מורד,/ מטח יריות וקינת חצוצרה ונגמר,/ ואמרו, אמן,/ כמה עצוב כשאם קוברת בן."

חברו לגדוד רונן רוזנטל כתב: "יניב, עברתי איתך את כל המסלול, הגעתי אליכם לטירונות באיחור של שבוע אחרי שכבר כל העייפים נפלו מגיבוש הפלס"ר, ואני זוכר שכל הזמן אמרת לי שאני מהפלס"ר בגלל שאני 'סוס' והיית מאלה שקראו לי 'רמבו'. אתה ורוני הייתם אלו שהמפקדים ציוותו אלי ביום הראשון כדי לקבל את פני ושאבין מה קורה בפלוגה. מההתחלה ראיתי את התמימות שלך, משהו שקשה להסביר, אדם כל כך חמוד, שמוכן תמיד לעשות הכול למען השני - קודם למען השני ואחר-כך לעצמו.
"היית איתי במחלקה, בחדר, בהתחלה, כך שהיית תמיד שומע את התלונות שלי, ואני כמעט ולא שומע את שלך כי תמיד היית מסתכל על זה באור חיובי - לא משנה מה זה היה, אפילו בצמ"פ שהיינו טוחנים למוות, היית איכשהו מוצא את ההיגיון שבעניין. דבר שלא אשכח ממך לעולם, ואף אחד לא יוכל לשכוח ממך, זה אהבתך למטוסים. מעולם לא נתקלתי באדם שכל כך מבין במטוסים. רצית להיות טייס, פקח-טיסה, אבל זה לא יצא. זה לא ביאס אותך - נהנית בשירות שלך וגם היית מצוין, בטירונות היתה לנו אחווה כזו של נהגי הטנקים, היינו מאוד מגובשים ולמדנו הרבה אחד מהשני, תמיד רצית שאסביר לך מה שאתה לא מבין, במיוחד בצמ"פ, בימים הרותחים בשמש הקודחת בגולן, כשהיינו רודפים ביחד אחרי שריפות ונחנקים.
"עד היום יש לי תמונה שלך בטלפון עם הגיליון של ה-Airplane שהיית קורא כל הזמן והייתי צוחק עליך ש'רק אתה מנוי לדבר הזה'. כמה חבל לי, ואי-אפשר להביע כמה חבל לי שלא תוכל לממש את האהבה הזו שלך לאוויר, ולצאת לטיול שאחרי הצבא. למרות שכשאני חושב על זה, אין מקום יותר מלא באוויר וחוויות חדשות מאשר איפה שאתה נמצא בו. גן עדן.
"חבר יקר, בהלוויה שלך נפתחה למענך חלקת החיילים בבית-הקברות במכבים-רעות. היה זה כבוד שאתה החייל הראשון שנקבר שם, כי הראשונים תמיד מיוחדים, ואוח, כמה שהיית מיוחד. כשאמרו לי שנהרגת אני זוכר שלא הפסקתי להתקשר אליך לטלפון, עד היום אני מתקשר מדי פעם, סתם לקוות שאולי כל זה היה בכאילו ואתה תענה לי עם איזה שיר של ג'ינגס חאן ברקע. אני מתגעגע אליך, אין לי מה לבקש שתשמור עלי ועל החברים כי אני יודע שאתה תעשה הכל כדי לשמור עלינו. אוהב אותך מאוד ומתגעגע."
במכתב למשפחה לאחר מותו של יניב כתב מפקד הגדוד סגן-אלוף עודד בסיוק: "... יניב היה לוחם מצטיין והשתתף בפעילות מבצעית אינטנסיבית בחבל עזה בכלל ובנצרים בפרט, כמו גם בהגנה על יישובי צפון רמת הגולן. יניב לקח חלק בפעילות ביטחון שוטף ובפעילות מבצעית בגבול הלבנון במשימות הגנה על יישובי הצפון. יניב נודע בפלוגה כחייל מוכשר וכלוחם מעולה. הוא הפגין רצון עז לתרום ואהב לעזור ולסייע. יניב התאפיין בחיוכו התמידי, באהבתו לבריות ובמסירותו לחבריו. אין לי ספק כי מקור ייחודו של יניב נובע מהחינוך שהנחלתם לו."
במכתב התנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל דן חלוץ: "...מפקדיו של יניב מספרים כי היה אדם משכמו ומעלה, חייל מצטיין שהיווה דוגמה אישית לכל הסובבים אותו. יניב תואר כחייל שתענוג לעבוד עימו - פיקח, רציני ומקצועי מאוד בתפקידו. הוא אהב לעזור ולסייע והתאפיין כחבר של אמת - אהוב על חבריו."

banin eyal

בנין, אייל טוביה

נולד ביום ח' באלול תשמ"ג (17.8.1983)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם היחיד של דניאלה ואמיר. נולד ביום ח' באלול תשמ"ג (17.8.1983) בעיר ססולבורג שבדרום אפריקה. בשנת 1985 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה ביישוב הדרומי עומר, שם גדל אייל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי "עומרים" והמשיך לבית-הספר התיכון "עומר". היה פעיל מאוד בתנועת "הצופים" בשבט "במדבר".
בהגיעו לכיתה י', בעקבות גירושי הוריו, עבר אייל להתגורר עם אמו בתל-אביב וסיים את לימודיו בתיכון "גימנסיה הרצליה" שבעיר. הוא הכיר חברים חדשים, אך המשיך להשתתף בפעילויות הקיץ של שבט ה"צופים" בעומר ונשאר נאמן לחברי ילדותו. חבורת "ה-18" שאליה השתייך אייל הייתה קבוצה של צעירים וצעירות מעומר שליוו זה את זה מאז כיתה א', ונותרו חברים טובים לכל אורך השנים - גם לאחר שכל אחד פנה לדרכו. אייל נחשב למנהיג החבורה, ונקרא בפי כולם "האוגדונר".

אייל אהב מאוד לקרוא, לצפות בסרטים, אהב מכוניות והרבה לרכוב על אופניים. הוא נהג לצאת למסעות רכיבה ארוכים, ופעמים רבות גמע את הדרך מתל-אביב לעומר על אופניו.
שאיפתו של אייל לשרת ביחידה קרבית כמו כל חבריו בקבוצת "ה-18" נתקלה בקשיים מאחר שהיה בן יחיד, אך אייל לא ויתר ודרש מהוריו שייתנו את הסכמתם. אלה נעתרו לבקשתו ועם גיוסו לצה"ל הצטרף אייל לגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. בנובמבר 2004 השתחרר בדרגת סמל-ראשון. הוא נסע לטייל בעולם ומשחזר, בחר להתגורר בבאר שבע, כדי להיות קרוב לחברתו מזה שש שנים, אלכס, ולחבריו הוותיקים. הוא התגורר עם חבר בדירה שכורה, למד למבחן הפסיכומטרי והתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אייל ואלכס תכננו לצאת לטיול קצר בסין ולאחר מכן לעבור לגור יחד בירושלים, לקראת תחילת לימודיו של אייל בפקולטה למשפטים.

ביום 18.6.2006 נקרא אייל לשירות מילואים ועלה עם יחידתו, גדוד חי"ר, צפונה. כחודש לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נפל אייל בקרב בגבול הצפון בגזרת זרעית. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
על קברו ספדו לו חבריו: "בנין, אנחנו עומדים בפתח הקבר שלך המומים, כואבים ולא מאמינים. מי היה מאמין? הדמות הבכירה בחברה שהייתה כל כך מלאה והיה בה כל כך הרבה לתת. כל אחד מהעומדים היום נפרד מחלק מעצמו. היית קשור לכולם בקשר שמילים לא יכולות לתאר. דיברנו לפני יומיים על כמה כיף יהיה כשתחזור מהמילואים וניסע ביחד עם ה-18 שכה אהבת לאילת. החיים השתנו לנו בשנייה, שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם. איבדנו אח, חבר מדהים ואהוב.
בנין, תמיד התייעצנו אתך בכל נושא אפשרי, ועכשיו, שעולות השאלות הקשות מכולן, אנחנו אבודים ומחפשים למי לפנות.
אנחנו מודים על הזכות שניתנה לנו להכיר בן אדם מיוחד ומדהים כמוך. על הזמן שהקדשת ועל הדרך שבה נגעת בכל אחד מאתנו. טסנו ליוון 18, התגייסנו לצבא 18 קרביים, כנגד כל הסיכויים יצאנו משם 18 שלמים ובריאים. התפזרנו ברחבי העולם וחזרנו שוב 18. היום אנחנו ניצבים כאן 17. חשבנו שסיכמנו שאתה החבר שיירתם למשימה ויכתוב את ההספדים. בנין, לא נשכח אותך לעולם. אוהבים, ה-18: יואי, כץ, דולב, בדש, חזי, פיורה, אלו, אלם, פלוסר, גלפרין, נטע, וייס, מזור, אסי, אפי, בן ארי, מיקי, והבנות-אלכס, מיכי, אורי, טל, ענת והילה.
החבורה שהתקשתה לעכל את הבשורה המרה פרסמה הודעת אבל משותפת: "לאורך התיכון והשירות הצבאי היה ברור שמ'המשפחה' הזו הוא לא מתנתק. גם לטיול למזרח ולניו זילנד אחרי הצבא לא היה ספק מי יהיו שותפיו למסע. אייל ניחן בידע כללי עצום ובלב ענק שהפך אותו לראש החבורה. כינויו - 'האוגדונר', 'מפקד ה-18'. אייל תמיד ידע להקשיב, להביע התעניינות, ידע ואכפתיות. הוא אהב לטייל בטבע, לעשות סנפלינג, לרכוב על אופניים ולשחק טניס. ללא ספק עתיד היה להיות אחד המוחות המבריקים בתחום בארץ. בן אדם מיוחד שיהיה חסר לכולנו. אייל, אנחנו אוהבים אותך".
ראש מועצת עומר, פיני בדש, שבנו הוא אחד מ"ה-18", ספד לאייל: "הוא חבר אמיתי, גאון, פשוט זהב טהור".
סיפר אחד החברים: "תמיד צחקנו בינינו לבין עצמנו ושאלנו מה יקרה אם מישהו מאתנו ילך. אבל לא האמנו שזה באמת יכול לקרות. כל מה שאני אומר עליו עכשיו יישמע קלישאה, אבל הוא היה המנהיג שלנו. עבורי זה כמו לאבד אח".

אמו של אייל הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו: www.eyalbanin.com. באתר, מכתבים שכתב אייל ממסעותיו בעולם, המלצותיו על ספרי קריאה, תמונות וסרטי וידאו, מכתבי חברים ועוד.
אמר אביו של אייל ליד קברו הטרי: "רציתי לצטט מתוך 'למי צלצלו הפעמונים' של ארנסט המינגווי, ספר שעזר לי בעבר בזמנים קשים, אבל כשלא מצאתי אותו בספרייה נזכרתי שאייל לקח אותו ולא החזיר. אצטרך להסתמך על זיכרוני. למי שלא זוכר, גיבור הספר בא להילחם במלחמת האזרחים בספרד, בסוף הספר הוא נהרג בפיצוץ גשר. מלחמת האזרחים בספרד היא מהדוגמאות הבודדות בהיסטוריה בה אנשים באו מארצות רבות להילחם עבור אידיאל, חופש ודמוקרטיה. להמינגווי ולגיבור שלו אין אשליות לגבי המלחמה. הם יודעים שפיצוץ הגשר לא יציל את ספרד, הם רואים את טעויות הגנרלים ומבינים שחלק ניכר מהמלחמה הוא משחק פוליטי, ובכל זאת חושבים ששווה להשתתף בה. אני לוקח שני דברים מהספר: אנשים צריכים אידיאלים וישנם דברים שראויים שיילחמו עבורם. הלחימה על הגנת הארץ היא לדעתי דבר שראוי להילחם למענו ואידיאלים הם לא דבר שאפשר לוותר עליו גם כשהתוצאות הם טרגיות ('ערכים אי אפשר לכבות ולהדליק'). הדבר השני הוא שהספר הוא לא ספר עצוב. הגיבור הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו ואלה שנשארים אחריו הולכים להמשיך בחייהם.
אני מוצא כעת שלא קשה לי לצחוק אבל החיים נראים כהים. אני נוסע באוטו שלי שאני אוהב וחושב: מה הטעם? אייל לא ייסע בו יותר. אין לי סיפוק מדברים שגרמו לי הרבה סיפוק בעבר, כמו השלמה מוצלחת של פרויקט או קבלת פרויקט חדש, אבל אני יודע שזהו כיוון של ייאוש שאין לשקוע בו. אנחנו עושים דברים שראוי לעשותם, נותנים פרנסה לאנשים אחרים ואנו חייבים לאייל להמשיך".
כתבה ענת: "... מצחיק, אחרי שנהרגת למדתי להכיר אותך יותר. כל כך הרבה אנשים, כל אחד נותן לי עוד קצת מבנין. כי מה שיש לי ממש לא מספיק. אין ספק שאני מודה על זה שיש לי את מה שיש, על זה שזכיתי לראות אותך בתחתונים ספק לבנים ספק ורודים מדי באמצע עין עקב, על סלט מוצרלה בארוחת יום שישי, על סרטים בהמלצתך שעשו לי בדיוק את מה שהיו צריכים לעשות, על דיבורי שביל ישראל כמו על איזה מבצע צבאי מסובך, על ד"ר אופניים מבשר לי בצער רב ששלי כבר זקנות מידי, ולא ניתן להצילן...
הרגשתי צורך במשך הימים הראשונים להסביר לעולם למה כל כך קשה לי שאתה לא פה. כי הרי איך הגיוני שאדם משפיע באופן כל כך משמעותי על מישהו בתדירות מפגש ודיבור כל כך מינימלית?
הרגשתי שהיה בינינו משהו מיוחד, כמה בנלי ושחוק זה נשמע פתאום, משהו אחר, מין הבנה בלי מילים. ניסיתי להסביר את זה לאימא שלי איזה פעם, מזמן, כשעוד היית בסביבה, ודווקא הניסיון להסביר את התחושה דרש כל כך הרבה מילים...
המוות שלך השאיר חלל בכל כך הרבה אנשים, בדיוק בגלל זה. כי לא היה צורך בחברות על בסיס יומיומי כדי שתשפיע. היית כל כך חזק וכל כך דומיננטי כמו סופה שאת תוצאותיה נושאים ימים ארוכים אחריה, לוקחת את כל מה שלא מספיק חזק לעמוד בעוצמתה, בידיעה שמה שחלש ייבנה כחזק ומחושב יותר בפעם הבאה. ליטשת אותי, בגלל שהיית כל כך חד, וגרמת לי לחשוב ולנסות ולהרוס את מה שחלש בי ולבנות אותו חזק יותר וטוב יותר כדי שבסופה הבאה שתבוא אני אהיה יציבה וחזקה ושום דבר לא יוכל עליי. ..."
השיר "פגישה קצרה" שכתב דולב: "לא יכולתי אז לדעת ובטח לא לחזות / שאתה תחזור אליי מן הנצח לעוד כמה שניות, / בהתחלה הייתי המום: 'כיצד זה חזרת אחי, מן הכלום'? / אתה ענית לי תשובה לקונית - לא ברורה, / שלאחריה הכול היה בסדר לכאורה, / כאילו לא היית שם חצי שנה, ואין סיכוי שתעלה בחזרה, / אז ישבתי שם וחייכתי עם כל תנועה-מחווה-הוויה מוכרת שלך, / שהפכו בעיניי למרגשות נורא, / פתאום פקחתי עיניי מוכה תדהמה ממה שאירע, / מנסה להתרגל למציאות ההגיונית-הקודרת-הקרה, / תוך ששפתיי ממלמלות: 'תודה שבאת לפגישה קצרה'".