לבנון השנייה

amiti yaron

אמיתי, ירון

נולד ביום י"א בתשרי תשכ"ב (21.9.1961)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בכור לשרה ומאיר. נולד ביום י"א בתשרי תשכ"ב (21.9.1961) בירושלים. יום לידתו העברי, י"א בחודש, מציין גם את ראשי התיבות של שמו: ירון אמתי.
ירון למד והתחנך בירושלים. הוא החל את מסלול לימודיו בגן החובה הסמוך לביתו, המשיך בבית הספר היסודי השכונתי "אגרון" שבשכונת קריית היובל, וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "בית חינוך תיכון" ("עירוני ג'?").
ירון היה פעיל מאוד בתנועת "הצופים", שימש כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט "היובל", והיה ממקימי גרעין הנח"ל "אור-עד".
בינואר 1980 גויס ירון לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח. הוא עבר צניחות, קורס מ"כים בג'וערה והכשרה בת חצי שנה בקיבוץ חניתה, לקראת הקמת הגרעין בקיבוץ קדרים. בגיל עשרים ושתיים כבר היה למזכיר הקיבוץ וממובילי הגרעין.
במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, שימש ירון כרס"פ (רב-סמל פלוגתי).
בשנים 1988-1984 למד חינוך באוניברסיטה העברית בירושלים והשתתף ב"תכנית שוורץ" למתנ"סים, אך לא הספיק להשלים את התואר.
בשנת 1989 נשא לאישה את חברתו מירב, אף היא חברת גרעין. "הייתה לנו אהבה ללא תנאי, אהבה נצחית," אומרת מירב. לאחר החתונה נסעו לשנה לארצות-הברית, עבדו וטיילו. בתום השנה שבו השניים ארצה לקראת חתונת האח דרור.

ירון החל לעבוד בחינוך נוער בקיבוץ משגב עם שבגליל, ולאחר שנה עברו בני הזוג להתגורר בנצרת עילית, קרוב לבית הוריה של מירב. בשנת 1992 נולדה בתם הבכורה יובל, לאחר שלוש שנים נולד גל, ובשנת 1999 נולד אסף. כשמלאו לאסף ארבע שנים עברה המשפחה להתגורר בזכרון יעקב.
הילדים והמשפחה היו מרכז חייו של ירון. כל שיחה עם אחד מהילדים, יהיה אורכה או תוכנה אשר יהיה, נפתחה במילים "כן חמוד חביב יקר מאוד אוהב אני אותך."
בשנת 1992 עבר ירון השתלמות בבית הספר לביטוח ומאז עבד בתחום הביטוח בחברות שונות. בעשר השנים האחרונות לחייו עבד בסוכנות ביטוח כאחראי על ביטוחים פנסיוניים בחברות גדולות. מעסיקו סיפר כי הוא היה בעל חוש הומור מפותח ונהג להפוך כל דיווח שגרתי לסיפור מצחיק: "הוא היה איש ללא רבב, צנוע ועם מוסר עבודה גבוה."
במשך כל השנים הקפיד ירון לשרת במילואים, ובמסגרת זו אף עבר קורס חובשים קרביים והוצב לשרת בגדוד צנחנים בתאג"ד (תחנת איסוף נפגעים גדודית). הוא המשיך לשרת במילואים למרות גילו המתקדם והתנדב עד יומו האחרון. כמו כן, התנדב גם ליחידת הג'יפים של משטרת היישוב. חבריו ליחידה מספרים על בחור עקבי בפעולותיו, יסודי, שרצה לעזור כמה שיותר. הממונה עליו ביחידת הג'יפים יודע לספר על אדם אחראי, שתמיד הגיע בזמן ונשאר לעזור כמה שיותר. "הוא עבד אצלנו בהתנדבות, היה חייכן מאוד ואיש שיחה מעמיק שיכול היה לדבר על הכול," אמר.
ב-7.8.2006 גויס ירון ב"צו 8" למלחמת לבנון השנייה. הייתה זו הפעם השנייה שגויס למלחמה זו. ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), ערב הפסקת האש, נפל בקרב מאש כוחותינו בכפר קנטרה שבדרום לבנון.
ירון היה בן ארבעים וחמש בנופלו, הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר אחריו אישה, בת ושני בנים, הורים, אח - דרור ואחות - מיכל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם.

על קברו הספידה אותו בתו יובל: "אבא, זו הרגשה שאי אפשר לתאר איך מרגישים שמישהו כל כך חסר. אתה בחרת. בחרת להיות שם. כי אתה פשוט אזרח למופת. שום דבר לא יתנהל אותו דבר בלעדיך. אתה לא כאן ואני עדיין לא קולטת איך. אתה תמיד תהיה אתנו בלב. אבל לא נוכל לחבק. עלינו תשמור רק משם ואת פניך לא נראה עוד. אל תדאג אבא. הפולקה תמיד ישאר "לופקה" והדן תמיד יהיה דנק. התקשורת גוביינה תמיד גובנייה. יוסי תמיד יישאר הבן של יעקב שהיה הדוד של יצחק שהיה הנכד של אברם. וסוף סוף נלמד להגיד את המילה סקששיפצקי.
"אני לא מבינה. למה? למה דווקא אתה? שהיית כזה גיבור, איש אהוב כל כך. מי ישב אתי שעות על גבי שעות עד שאני אפתור ואבין נכון תרגיל במתמטיקה יותר טוב ממך? ומי יקנה לי את מנת השווארמה הכי טובה בקיוסק יותר טוב ממך?
"אתה אלינו לא תחזור. כל דמעה שזולגת, כל ברכת תנחומים לא תשיב אותך אלינו. אתה תביט משם, בשקט, ואותך אנחנו לא נאכזב.
"כל שנייה, כל שעה, כל יום ושנה אתה תהיה אתנו. אותך לעולם לא נשכח. איך בכלל אפשר לשכוח אבא שכמוך?
"לפעמים נדמה שתיכנס בכל רגע בדלת רק כמו שאתה יודע .
"אני הילדה הכי גאה בעולם. אתה אבא שלי. שלנו. ורק שלנו. "אוהבת אותך הכי בעולם, יובל."
במלאות שנתיים לנפילתו כתב הבן אסף: "אבא, אנחנו כבר שנתיים בלעדיך, אתה מאוד חסר לנו. אבא, אני אוהב אותך מאוד. אבא, אני מתגעגע, אתה לא יודע כמה חלומות חלמתי עליך. "אבא, הבית השתנה מאז שנהרגת. "אבא, נהרגת שבוע לפני היום הולדת שלי. הרגשתי עצוב שלא היית לחגוג אתי יום הולדת שבע. אימא לקחה אותי לשביל שמוביל לחצר ואמרה לי 'אבא נהרג, אנחנו ממשיכים את החיים כרגיל'. "אבא, אני חזרתי אליך. מה זאת אומרת? חזרתי לכתוב את הנאום הזה. אולי אתה יודע ואולי לא, עכשיו יש לנו כלבה שקוראים לה ג'וני. "אבא, בבית הספר היה לי ממש קשה בלעדיך כמו לשיר את 'התקווה' ולשמוע שירים מרגשים. "אבא, אני רוצה לספר לך שילד אחד אמר לי 'יש לך מזל שאבא שלך נהרג'. נעלבתי מאוד ואמרתי לו שבזכות זה שאבא שלי נהרג אתה קיים. אבא, אמא, יובל, גל ואני מתגעגעים.
"אני ואתה יודעים שהמילה הזאת לא אפשרית, 'אבא תחזור'. "אנחנו אוהבים הכי בעולם."
כתבה יובל: "הייתי רוצה לדעת שאתה כאן. "הייתי רוצה לנשום יחד אתך את האוויר שהיית שומר בשבילי, הייתי רוצה לשמור אוויר גם בשבילך ולהיות בטוחה שתנשום אותו. הייתי רוצה לעמוד עכשיו מולך ולא מעליך. הייתי רוצה לחלוק אתך את הכאב, שתשיב אליו חיוך. "הייתי רוצה לדבר אתך, ולא לזרוק מילים לאוויר כשאף אחד לא שומע. "הייתי רוצה לדעת שאתה כאן, וזה שאתה לא, לא הופך את החיים לסיוט או לבלתי אפשריים אלא הופך אותם ללא מובנים.
"אז הייתי רוצה שתסביר לי, הייתי רוצה שיהיה לי קל להבין זאת כמו דברים פשוטים שהיית מסביר לי פעם, כמו למשל למה השמש שוקעת ושבה לזרוח, למה הפרחים חייבים מים בשביל לגדול, איך אנחנו חיים בזכות הלב שפועם, ואיך מוצאים את כוכב הצפון ומה זה כוכב נופל.
"אבל לצערי אבא, כל תשובה ברורה והגיונית שתיתן לי לא יכולה לשנות את העובדה הקיימת שבגללה אנחנו כאן, ואם כן, תגיד לי מה אני צריכה לשאול.
"הייתי רוצה שתהיה כאן. הייתי רוצה שתגיד לי שהכול בסדר, גם אם אתה לא נמצא. הייתי רוצה שתגיד לי שצריך להמשיך הלאה, איך להתמודד, ותאשר לי כל צעד וצעד שאני מתקדמת בחיים. ואני לא אכעס עליך אם תגיד לי שעשיתי משהו שלא בסדר או שהייתי צריכה לעשות אותו אחרת, כמו שכעסתי עליך פעם כשהבעת דעה שלא אהבתי לשמוע.
"אבל אבא, אני כבר מתחילה לחשוב שכל מעשה שאני אשנה ואעשה לא ישנה את העובדה שאנחנו כאן, ואם כן, הייתי רוצה שתגיד לי מה אני צריכה לעשות כדי שתחזור."
רעייתו של ירון, מירב, יחד עם המשפחה והחברים, מקיימת בצד האבל הפרטי מפעל הנצחה שכל כולו לטובת הקהילה. מירב אף מופיעה בפני קהילות יהודיות ברחבי התפוצות כדי לספר על אישיותו של ירון ועל דרך חייו שדגלה בציונות כאן ועכשיו.

לזכרו של ירון הופק סרט באורך של 45 דקות המביא את מורשתו. אמר בימאי הסרט, איתן דותן: "ירון משקף לנו ציונות שאנחנו מתביישים היום להשתמש בה." הסרט מהווה חלק מפרויקט חינוכי לזכרו של ירון שהיה איש חינוך בנשמתו, ושלזכרו הקימו החברים והמשפחה את העמותה "ציונות ללא מרכאות". מסבירה מירב: "אנחנו רוצים לספר את סיפור חייו ולהמשיך את דרכו. דרך של חברות, רעות, מחויבות וציונות."
בעיזבונו של ירון נמצא מכתב שכתב בתאריך 6.5.1981 כשהיה חייל בשירות סדיר ובו נכתב: "בטלוויזיה שרים עכשיו את השיר 'הן אפשר' וחגיגות יום העצמאות נפתחו בסערה בכל רחבי הארץ. רק לא במוצב שלנו. מלבד מעט צ'ופרים שקיבלנו הכול כרגיל, לאחר שאתמול ערכנו טקס יום הזיכרון עם משמרות, אבוקה וכו'.
"אמנם לא עליתי בעלייה השנייה ולא בשלישית, אבל אני מרגיש ציוני בלי מרכאות מפני שעכשיו צריך להמשיך את מה שאותם ציונים הקימו, ולדאוג שימשיך טוב. וכל זאת, כשאתה חושב למה אתה נמצא ביום העצמאות במקום בו אני נמצא, אתה מרגיש שתי צביטות - האחת, הלוואי ולא הייתי כאן. והשנייה, מעין גאווה שדווקא בחלקך נפלה הזכות להגן ולשמור על מדינת ישראל. אבל משפטים מתוך זה יוכלו לפרסם בתור 'מכתבי יורי' לאחר שאמות במלחמה הבאה."
בחול המועד סוכות תשס"ח נחנך בזכרון יעקב, בתמיכתה של המועצה המקומית, "גן ירון" שנועד לשקף את אורח חייו של ירון, אופיו וערכיו. הגן מתוכנן כנקודת יציאה לפארק "אלונה" הסמוך. על פי התכנית, ייבנה בגן תאטרון פתוח שיכיל כחמישים מקומות ישיבה וישמש להתכנסויות של קבוצות ולפעילות של המושבה לזכרו של ירון.
עוד הונצח ירון בספר שהכין גרעין "אור-עד" לזכרו.
עמותת "ציונות בלי מרכאות" הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו www.yaronamitai.org
בערב יתומים שנערך בחסות הרמטכ"ל בחודש יוני 2007 בבנייני האומה בירושלים, נשא דברים בנו של ירון גל: "מכובדיי, כבוד הרמטכ"ל, והשותפים לגורלי, אני עומד כאן לפניכם מפני שיתום אני. מוזר לי עדיין להשתמש במילה זו, מילה עוצמתית, החלטית וקשה. למדתי הרבה דברים בחיי, אך לא למדתי להשתמש במילה זו, בטח לא בגוף ראשון. רבים מכם כאן, היום, בגלל אותן סיבות כמוני, ואני משער שאתם מבינים את תחושותיי.
"התייתמתי מאבי, ירון אמתי, במלחמה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה. אבי היה החייל המבוגר ביותר שנהרג במלחמה זו. מתנדב היה, מזמן יכול היה לעזוב את שירותו במילואים, ובטח ביחידת הצנחנים בה שירת. אבל הוא לימד אותנו לתת. לתת למשפחה, לתת לחברים, לתת למדינה. כך היה אומר: 'גם אם זה בא על חשבונך - לתת'. והוא נתן, אבא, נתן הרבה, לנו, לחברים ולמדינה את חייו נתן.
"אבי היה בן ארבעים וחמש בנופלו. פעמיים נכנס התאג"ד בו שירת כחובש קרבי ללבנון. בפעם הראשונה נכנס למרכבא ויצא משם בשלום. פגשנו בו לאחר מכן. באותו יום בערך נכנסה יחידתו פעם שנייה ללבנון, לקנטרה. שם בלהט הקרב נהרג אבי. זכיתי לגדול במשפחה מאושרת עם אבא מהאגדות. אבא שלקח אותנו לכל פינה בארץ הזאת, להכיר כל בור מים, כל תל וכל משעול. מאז שנפל שמעתי לא פעם את המשפטים: 'נופלים ההולכים ראשונים', 'ה' לוקח את הטובים ביותר'. נראה לי שזה נכון, ואם כך, הרי כולכם כאן השותפים לגורלי, מרגישים כמוני ויודעים על מה אני מדבר. אבל עם כל הכאב אנו צריכים להמשיך בחיינו, עם כל הקושי צריך לדבוק בחיים, להמשיך. היה לי אבא, ומה שנותר זה רק כאב, כאב גדול ואין-סופי, כאב שיישאר לתמיד. לעד!"
מאיר, אביו של ירון, קרא הספד ביום השנה לנפילתו: "לפני כחודש הרגשתי לא טוב ואמא לקחה אותי מהר לבית החולים. כנראה שהשנה האחרונה לא הוסיפה לי בריאות. אני מספר לך את זה כי אני יודע שתמיד כעסת כאשר הסתרנו ממך ולא סיפרנו לך מה שקורה איתנו ועמדת על כך שנשתף אותך בכל דבר. האמן לי ירון רציתי לספר לך אבל זו הפעם הראשונה שחיפשתי אותך ולא מצאתי. אז עכשיו ניתנה לי ההזדמנות הראשונה לספר לך. במהלך החיפושים שלי הגעתי שם למעלה למדור לחיפוש קרובים ורק לפני זמן קצר אמרה לי אישה חכמה אחת, האמא של בנייה ריין, כי צריך לחפש במדור של הרוגי מלכות ואז ראיתי כי הכינו שם מקום ל-119 נשמות טהורות ושם כבר לא הייתי צריך לחפש יותר, כי סידרו אתכם בשורה העליונה לפי הגיל ואתה ירון היית הראשון, כרגיל.
"ירון, לפני שנה כאשר קמנו מהשבעה בבוקר, חגגנו יום הולדת לאסף, בערב, יום הולדת 7, אתה היית אוהב את זה ואילו עכשיו ירון, פתחת לנו שנה ואני בתום השבעה הפעם סוגר שבעים, כן, כן, בעוד שבוע ואתה נותן לי הזדמנות נוספת לחפש אותך. אתה בטח יודע ששבעים= "עין", ועין לירון צופיה וירון אין- איננו".

zhal

אמגר, טל

נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006)


 לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

zhal

אמבאו, מלקו משה

נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ג באב תשס"ו (7.8.2006)


 לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

alkarif eli

אלקריף, אליהו

נולד ביום י"ח בשבט תשל"ב (3.2.1972)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה. 

בן אסתר ומרדכי. נולד ביום י"ח בשבט תשל"ב (3.2.1972) בבית החולים "רמב"ם" שבחיפה, שמונה חודשים לאחר עלייתה של המשפחה לישראל. אלי, בן רביעי למשפחה, אח לגילה, אורלי, עמי וגדי.

אלי, ה"צבר" הראשון במשפחה, גדל והתחנך בקריית אתא בבית חם ואוהב. את חוויותיו בגן הילדים החל בגיל שלוש, המשיך ולמד שש כיתות בבית הספר היסודי "בית יוסף" וסיים את לימודי החטיבה בחטיבת הביניים על שם "אמי"ת" בקרית אתא. כאשר הגיע לגיל תיכון, עבר לבית הספר התיכון "אורט" בקרית ביאליק, שם למד לימודים ריאליים, אותם אהב מאוד ומהם נהנה. בתקופת התיכון פרח אלי - הוא הכיר חברים חדשים, מהם כאלה שהיו לחבריו הקרובים ביותר- ופיתח את רוב תחביביו אשר בחלקם עסק עד ליומו האחרון. אלי אהב להאזין למוסיקה מגוונת, אהב מאוד לטייל, לבשל, לצחוק, לפגוש אנשים, לצלם, לצייר ולעסוק בכל דבר בו מצא אתגר.

בסוף חודש יולי 1990 התגייס אלי לצה"ל. מתוך מגוון האפשרויות שעמדו בפניו לפני הגיוס, בחר להתחיל את שירותו בקורס קצינים של חיל החימוש שהיה המחזור הראשון של "מסלול קצונה ישיר" של החיל. אלי אהב לשרת בצבא והיה גאה מאוד בתפקידו ובתרומתו. בסופי השבוע היה חוזר הביתה עייף מאוד, אך שמח ונמרץ, גדוש סיפורים וחוויות. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סגן.

עם שחרורו מצבא הקבע, התנדב אלי לשרת כקצין חימוש של חטיבת הצנחנים בגדוד "חיר"ם". הוא טיפח את היחידה והיה גאה בהישגיה. חבריו מספרים כי היחידה השתפרה לאין שיעור מאז הגעתו וזאת הודות לדאגה ולאכפתיות שהפגין ובזכות המוטיבציה הרבה שלו לקדם את היחידה. עם תום שירותו הצבאי החל אלי בחיפוש אחר מקצוע שיתאים לכישוריו. משחר ילדותו אהב לעסוק בציור, בצילום ובעיצוב, ואת האהבה הזו רצה לשלב בעיסוקו העיקרי בחיים. יחד עם לימודים אשר קידמו אותו בתחומים שאהב, עסק אלי בפרסום, במכירות ובעיצוב. בכל עבודותיו ידע לבטא את האהבה הרבה שלו לצבע ולחומר, ואת הרגישות הרבה שלו אשר בעזרתה ידע לקלוט רגעים יפים ונדירים. 

במהלך שירותו הצבאי הכיר אלי את ליבי וכעבור זמן נשא אותה לאישה. את ראשית חייהם המשותפים עשו בקריות, אך את ביתם הקבוע הקימו במושב גרנות הגליל שעל כביש הצפון. הנכס שנרכש כלל שטח של גינה ובית קרקע הרוס ובו מספר קירות וללא גג. אלי ראה בדמיונו את הבית עומד, ובו יחידות מגורים וחדר עבודה הפונה להרי הלבנון. הוא תכנן, עיצב ובנה ביסודיות את הבית על פי חזונו כשבני משפחתו מלווים את התהליך בתדהמה ובהתפעלות. את הקן המשפחתי החמים השלימו שני ילדיהם של אלי וליבי - דורון ושי. 

אלי היה איש משפחה חם ודואג לתא המשפחתי שהקים, אותו הציב תמיד בראש סולם העדיפויות שלו. מספרים האחים: "לא הופתענו לדעת ולראות שהוא איש משפחה חם ואוהב, אולם עדיין הופתענו מעוצמת האנרגיות והרגשות שיצאו ממנו. אהבנו ונהנינו לראות אותו אוהב ומפנק, חבר טוב ובעל תומך, מפיץ אהבה וחום לכל עבר ומרגיש את כל בני הבית, כל אחד בנפרד וכולם ביחד." 

בחודש נובמבר שלפני מותו, היה אלי מעורב בתאונת דרכים. אחרי התאונה הרגיש שהוא בשל לעסקים ושזה הזמן לפרוש כנף, לממש את חלומו להקים משרד עצמאי. ואמנם, הוא הקים את חברת "SoftWeb Technologies" שעסקה, בשלב ראשון, בעיקר בתחומים של פרסום, מכירה, עיצוב והפקת מוצרי דפוס, עיצוב תערוכות והקמת אתרי אינטרנט. 

אלי, איש עשייה חרוץ, סקרן ואמיץ, אידיאליסט ואוהב הארץ, תמיד היה "בעניינים". הוא היה אדם בעל משמעת עצמית גבוהה שרץ קדימה - לקראת המטרה, שפעם בו תמיד הרצון לחיים טובים ומשופרים. איש שמח וחברותי, אדם שמבטו נבון וחיוכו רחב, חיוך שכמעט ולא מש מפניו. איש מצחיק ובעל חוש הומור, אדם שדעתו תמיד נוחה עליו. אנרגטי ותוסס, ועם זאת רגיש, חם וטוב לב, חבר טוב לכולם, אדם שבכל עת היה זמין לעזרה, קשוב לכל צרה. בכל שנותיו היה אהוב על המורים שלימדו אותו, על התלמידים שלמדו אתו, על בני משפחה וחברים ששמחו להיות אתו, ועל רבים אחרים אשר פגשו אותו בצבא, בעבודה, בלימודים או במילואים. 

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עברה משפחתו של אלי להתגורר ברחובות אצל המשפחה, כדי להרחיק את הילדים מרעש הקטיושות והפגזים. אלא שבשל מוסר העבודה הגבוה והעובדים אשר חיכו בצפון בחברה הקטנה והחדשה אשר הקים, המשיך אלי להגיע צפונה מדי יום. כעבור זמן, החליט לחזור לבית בגרנות הגליל ולהמשיך לחיות בו על אף המצב. באותם ימים, במקביל לנסיעותיו הרבות, גויס למלחמה מספר פעמים ושוחרר. בפעם האחרונה שבה גויס, ב-2.8.2006, לא חזר. 

ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), בסמוך לכניסה לקיבוץ כפר גלעדי, נערכו חיילי גדוד "חיר"ם" והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם במקום, בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ, פגע בהם טיל "קטיושה" שנורה מלבנון פגיעה ישירה. כתוצאה מהפיצוץ נהרג אלי ועמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב. 

אלי היה בן שלושים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר רעיה, בן ובת, שתי אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. על קברו נחקקו המילים: "בנה בידיו וארץ אהב - בלבו משפחתו ומתנות חייו". 

ספדה לו רעייתו, ליבי: "איש שלי, בפעם הראשונה שנפגשנו ראיתי איש יפה. במהלך החודשים הפכת לחבר, מאהב, בן זוג, ועם השנים לאבא. ... הדרך שבה אהבת אותנו, אף אחד לא יכול לתאר ואני לא מאמינה שנמשיך לחיות בלי האהבה הזו.רק התחלנו את החיים שלנו יחד, היו לנו כל כך הרבה תכניות ועכשיו אתה עוזב כשרק התחלנו. ... וכמו בפעם הראשונה שפגשתי אותך, חייל יפה שלי, אני נפרדת, וגם הפעם כחייל." 

לזכרו של אלי הקימו בני משפחתו אתר הנצחה באתר מובאים דברי המשפחה, סרט שהופק לזכרו, רשימות שכתבו קרובים וחברים ועוד. כמו כן, המשפחה הפיקה סרט לזכרו של אלי בשיתוף עם העמותה להנחלת מורשת הצנחנים. 
בדברי הפתיחה לאתר כתבו בני המשפחה: 
"... אלי נהרג ברגעי הפריחה הגדולים ביותר שלו והוא בן 34 בלבד. אלי הותיר אותנו בתחושה עצומה של אין וחסר. אלי השאיר אחריו הד עצום בו מעורבבים יחד חייו ומותו." 

כתבו האחים: 
"... אין ספור רגעים בהם ישבנו יחד, רגעים בהם השתיקות הנעימות ובהם השיחות הרבות בהן היינו מדברים על הכול, מתפרצים, מתווכחים, מתקנים את הרעיונות, המשפטים, משלימים אחד את המילים של השני, לומדים כל הזמן אחד מהשני. ... זה, אח יקר, זה היה המסע שלנו. והמסע הזה היה נעים מאוד ויש לנו ממנו זיכרונות נפלאים לרוב. ... אנחנו, אח יקר, מוצאים את עצמנו כעת במסע שהוא שונה, אחר לגמרי, מסע שהוא ארוך וקשה הרבה יותר, מסע כזה שאין בו חוויות, מסע שאותו מלווים רק זיכרונות, מילים וחלומות."

נוסף על אתר האינטרנט שהוקם לזכרו, הונצח אלי בגן זיכרון ביישובו, גרנות הגליל, בסמוך לביתו. כן הונצח בסרט שהופק על ידי בני המשפחה המתעד נקודות ציון בחייו ואת ערב ההנצחה לזכרו שהתקיים במלאות שלושים יום למותו.
יחידת הצנחנים שאליה השתייך אלי הקימה גלעד לזכר שנים-עשר הרוגי אסון כפר גלעדי, הממוקם בסמוך לכניסה לבית הקברות שבקיבוץ.
עוד מונצח אלי באנדרטת הנופלים במועצה האזורית מעלה יוסף, באנדרטת הצנחנים שנפלו במלחמות ישראל הממוקמת בצד הדרך על כביש 40 בין רחובות לגדרה, באתר האינטרנט של הגדוד, באתר ההנצחה בבית יד לבנים בנתניה, העיר המאמצת של חיל החימוש.
כתבו בני המשפחה:
"ההנצחה של המקום בו אתה נמצא נקבעה באמצעות מצבת זיכרון, מצבה אשר מונחת מעליך וקיומה מובטח לדורות, להבטיח לאורך ימים כי כאן אתה טמון ויש לנו לטפל בך עד סוף החיים. ... ההנצחה של אישיותך, של הנפש שבך, היא בלבות האנשים - אנשים אשר מכירים אותך, אנשים אשר בכל לבם אוהבים אותך. אנשים אשר יתלו את תמונותיך, אנשים אשר ישמרו על חפציך, אנשים אשר ינציחו את ציוריך, אנשים אשר יריחו את מטעמיך, אנשים אשר ירצו לזכור מילה במילה מה שאמרת, אנשים אשר ינסו לצבוע את כל השבילים עליהם צעדת, אנשים אשר ירצו לכתוב את סיפור חייך. אולם סיפור חייך, הוא כבר מונצח בתוך סיפור החיים שלנו..."
כתבה גילה, האחות:
"... הגעגועים והמחשבות עליך לא מרפים ממני. אני נאחזת בכל זיכרון ממך, ויש לי המון זיכרונות כאלה... שיתפת אותי במחשבות שלך, היית הנפש התאומה שלי. סיפרת לי תמיד על החלומות שלך והייתי עדה למימוש שלהם. ... אני כל כך מתגעגעת אליך, אלי ... איש גבוה, מלא אנרגיות, מלא שמחת חיים, מוכשר, אדם חם, אינטליגנטי. היו בך המון שמחה ואושר. הדבקת את כולם כשרק התחלת לחייך. ... למרות היותי אחותך הגדולה אתך תמיד הרגשתי נוח, הכול זרם בינינו, צחקנו על הכול, הייתה בינינו שפה משותפת של שנינות והתנצחויות הדדיות, רק אתה ואני הבנו את זה..."
כתבה האחות אורלי:
"שש שנים שלמות אתה צעיר ממני, מספיק זמן כדי להיות אחות בוגרת ומספיק זמן להיות חברה. אבל כל הזמן ובכל תקופה אני זוכרת וחיה את הרגישות הרבה שלך, את החום והאהבה שהפצת לכל עבר, את התבונה הרבה שנשקפה מעיניך ובלטה ובאה לידי ביטוי בכל מעשיך ובקשר עם הסובבים אותך. את התסיסה הגדולה והרצון לחיים טובים ומשופרים, את האנרגיות האין סופיות שלך, את הרצון והנטייה להתחדש כל הזמן. ... והפנים היפות שלך, החיוך, שמחת החיים בעיניים שלך, הם כל הזמן כאן, אבל גם הכאב כאן והוא לא מרפה וההבנה שאין מה לעשות...."
כתב יוחאי, חבר קרוב:
"... אני מאמין בכל כוחי, שאתה אתנו ותמיד תהיה ... תחסר לי המון, לי ולכולם. הכישרון המיוחד שלך בכל התחומים: בעבודה, במילואים, עם החברים ועם המשפחה, כישרון להתמזג, להוביל, להצחיק ולהדהים את כל מי שסובב אותך. ... ועכשיו אלי, כשאתה אי שם, החברות שלנו לא תיפסק. ... אוהב אותך תמיד."
כתב רן, חבר קרוב:
"חברות של פעם בחיים, ללא תלות בזמן, מקום או תדירות. ללא תנאים וללא גינונים. ... קרוב כמעט כמו משפחה, לפעמים הרבה יותר. ... זיכרונות אי אפשר לקחת."
כתב עמוס, חבר לעבודה:
"החייכן המוכשר שכל כך אהבנו כולם / אלי, חברי וידידי הנאמן, / כל כך צעיר וכל כך מקצוען, / אתה חסר לי וכמוני לכולם. / ... / כמה אלפי מיילים טסנו ביחד / כמה שעות ישבנו וחשבנו איך מכמה ברזלים ורעיון / נצליח לפרוץ לעולם ולהסביר שאם מסדרים את הברזלים נכון, / זה עובד ועושה הגיון. / ... / אליהו הנביא עלה בסערה השמימה / כמה נכון הדבר לגביך בהפרש של אלפי שנים / בשני המקרים השארתם אותנו יתומים."
כתב ליאור, סגנו של אלי ביחידה:
"... אלי, בלכתך השארת לי משימה להיכנס לנעליים שגדולות עליי בשבע מידות ואני עדיין לא יודע איך למלא את החלל שנותר, אני מקווה שנוכל לשמור על המחלקה בסטנדרטים שאתה הצבת לה מכיוון שהיא הייתה מקור לגאווה בשבילך. מורשתך תמשיך עם הגדוד ודורות של קציני חימוש עוד יפעלו על פי הרמה שאתה הצבת בגדוד."
כתב דורון, מכר של המשפחה:
"אלי היה אחד מאלה שנגעו. שטבעו חותם. מי שראה אותו, חווה עמוקות את אישיותו. את האינטליגנציה, את היושר האישי, את שמחת החיים ומעל הכול, את פרץ האנרגיה והחיוניות ששפעו ממנו. ... אלי לא פחד מהחיים, לא חשש מהם, לא צפה כישלונות אפשריים. הוא פשוט ראה בהם מרוץ שהוא עתיד לנצח בו. ... אלי התכוון להשתלב בחיים, כמישהו שיוצר משהו חדש. משהו משל עצמו. שמנהיג. שאנשים הולכים אחריו. ... הדבר השני שבלט אצל אלי היה הרגישות העמוקה לצורכי האחר והיכולת לתת. אלי ידע לזהות את הקושי ואז, מתוך שתיקה, פשוט לתת את מה שצריך ללא כל הכנה מוקדמת. ... בתכונות האלו, אלי השאיר חותם עמוק על כל מי שבא במגע אתו."

אתר הנצחה לזכרו