לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אליס וסלמון. נולד ביום כ"ד בשבט תשל"ח (1.2.1978) במעלות. עם הולדתו הצטרף לבית חם ואוהב המונה שלוש אחיות - ריקי, סיגל וארנה, שני אחים - אלי ויאיר, וזוג הורים מעניקים ואוהבים.
מוטי גדל והתחנך במעלות. את שנות ילדותו בילה בגן הילדים "דורון" ועם השלמת שנות הגן עבר ללמוד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "נתיב מאיר". בסיום שש שנות לימודיו היסודיים נרשם לבית-הספר "אורט מעלות" שם למד בחטיבת-הביניים ובתיכון.
במהלך שנות לימודיו בתיכון, במסגרת פרויקט המחויבות האישית, השקיע מוטי מזמנו וממרצו בהתנדבות ל"משמר האזרחי" והמשיך בכך גם בתום תקופת הזמן שנדרשה בפרויקט. קרבתו של בית "המשמר האזרחי" לבית "מגן דוד אדום" הובילה את מוטי לאחר שעות ההתנדבות ב"משמר האזרחי" לסייע גם במד"א וברבות הימים בעת שירותו הצבאי, בעקבות עבודתו ההתנדבותית במד"א, פעל להוצאת רישיון נהיגה על אמבולנס צבאי. מוטי הוסיף ותרם ליישובו גם במרכז האמנויות של מעלות, שם סייע באחזקת המקום ובטיפוחו.
משחר ילדותו פיתח מוטי אהבה ותשוקה למוזיקה ולנגינה ובחירתו הייתה באמנות התיפוף. כילד, פיתח כישרון זה בשעות רבות של תיפוף על כלים מאולתרים כגון סירים וכלי מטבח ככלי הקשה ובאין בנמצא מערכת תופים מקצועית, העלה רעיונות יצירתיים נוספים לאלמנטים שישמשו כתופים.
לבד מהכישרון המדהים שהפגין בתיפוף, היה למוטי כישרון מדהים לא פחות בהעלאת חיוך במצב רוח ירוד, וזאת הודות לאופיו הליצני ופניו העטורות בחיוך כובש. אופטימיות ושמחת חיים היו מתכונותיו המרכזיות; שתיהן יחד וכל אחת לחוד היוו כלי ביצירת אישיותו המיוחדת כל כך ושובת הלב. לכשנשאל מוטי על מצבו, בריאותו או כל שאלה דומה, ענה בטבעיות תשובה שלאחר נפילתו הפכה לסמלו - "הכול דבש" או לחילופין: "מלקקים דבש" - תשובות המתארות מצב מושלם ושניתנו גם כשהמצב לא היה בדיוק כך.
את שמחת החיים וכישרון התיפוף מימש מוטי בלהקת "לא לירוק על הרצפה". הלהקה שהוקמה כמעין בדיחה פרטית של חבריה הצליחה להעלות חיוך על פניהם של הצופים בחזרות או בהופעות המאולתרות של השלושה.

כנער מתבגר גילה מוטי עניין רב בענף תעשיית המשאיות. סקרנות זו שלא פגה הניעה אותו, עוד בהיותו תלמיד תיכון, להירשם לקורס קדם-צבאי לקבלת רישיון על רכב משא, על מנת להבטיח את עתידו בענף זה. הוא סיים בהצלחה את הקורס וציפה לגיוסו, אז, ידע, יוכל לעשות שימוש בידע ובניסיון שרכש.
בסוף חודש יולי 1996, מיד עם תום לימודיו, התגייס מוטי לצה"ל. לאחר שלושים ימי טירונות והכשרה שובץ כנהג בחיל הים ביחידת העילית של צה"ל - הקומנדו הימי ("שייטת 13"). בשירותו ב"שייטת" השיג מוטי את כל אשר שם לו למטרה ובה בעת תרם למערכת בצורה יוצאת-דופן כחייל נאמן וממושמע אשר היה חביב על מפקדיו וחבריו ליחידה. בזכות היותו חייל למופת ניתנה למוטי האפשרות להשתתף בקורס לנהגי אמבולנס ובכך סגר מעגל נוסף בחייו הקצרים, מעגל שנפתח בשנים שבהן התנדב במד"א.
עם שחרורו משירות סדיר הוצב מוטי ביחידת הצנחנים ושם הכיר חברים חדשים ורבים אשר ליוו אותו בשירות המילואים ואף בחייו האזרחיים כחברים להגה.
ביום 21.5.2003 ניצב מוטי שמח וגאה מתחת לחופה לצד בחירת לבו חפצי, וכרת עמה את ברית הנישואין. זמן קצר לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בעיירה שלומי שבגליל המערבי. בנם בכורם, שלו, הגיח לאוויר העולם ב-23.7.2004 ומילא את מוטי באושר בלתי נדלה. הולדתו של שלו היוותה נקודת מפנה בחייו; את כל מרצו ומשאביו השקיע מעתה בגידול הרך הנולד ובטיפוחו.
את פרנסתו מצא מוטי כנהג משאית בחברת ההובלות "מובילי מעונה", ומיד עם הולדת בנו שודרג לסדרן החברה. פן מקצועי חדש זה הרחיב את אופקיו ופתח את סקרנותו בפעם הראשונה לתחום המחשבים והאינטרנט. עם פיתוח הסקרנות החדשה החל מוטי ללמוד באופן עצמאי את תורת המחשב והאינטרנט. בתוך זמן קצר שלט ביד רמה בתחום זה, ואף ניצל את היתרונות הטכנולוגיים הגלומים בו בחיי היום-יום.
ב-2.8.2006 גויס מוטי ב"צו שמונה" לשירות מילואים עקב מלחמת לבנון השנייה. בליל ה-5.8.2006 הועברה יחידתו מן המפקדה אל גבול הצפון למטרת חידוש הספקה וציוד. בהגיעם למקום היעד חיפשו מוטי וחבריו ליחידה מקום מוצל לנוח בו עד אשר תתקבל הפקודה להיכנס אל מעמקי הלבנון עם ההספקה והציוד. את המקום המוצל מצאו חברי היחידה תחת עץ בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי. במקום זה, ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), מצא אותם טיל קטיושה אשר בפגיעה ישירה הפר באחת את השלווה, הצחוק, הטוהר והחוסן וגרם למותם של שנים-עשר מחיילי היחידה. עם מוטי נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
מוטי היה בן עשרים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בשלומי. הותיר אישה, בן, הורים, שני אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים: "בעלי אבי בננו אחינו ויקירנו, אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
לזכרו של מוטי הוקם אתר אינטרנט בכתובת www.motib.com. באתר, אלבום תמונות, רשימות לזכרו, קישורי וידאו לדברי הספד שנאמרו מפי מפקדים, קרובים, עמיתים לעבודה וחברים, סרטונים שנערכו על-ידו ולזכרו, קישורים לכתבות שהתפרסמו בתקשורת ועוד.
כתבה רעייתו חפצי: "מוטי היה בן אדם מיוחד ויחיד. בעל אוהב, מסור, אבא נהדר ואיש משפחה למופת. מוטי, אם רק היית יודע כמה צער גרמת וכמה לבבות שברת ושרפת מאז שהלכת מאתנו. אבל אני מבטיחה לך שתמיד נזכור ונאהב אותך לעד וששלו יגדל עם זיכרונות וסיפורים יפים ממך, ואני בטוחה שהוא התגאה בכך שזכה, אמנם לזמן קצר מאוד, לאבא מדהים כמוך. אז אני מקווה שאתה שם למעלה שומר עלינו ואתנו בכל צעד. אוהבים ומתגעגעים יותר ממה שנדמה לך, חפצי ושלו".
כתבו ההורים: "מוטי, כשהמציאו אותך יצרו מלאכת מחשבת. חם, תומך, דואג ואוהב. למה שאתה מסוגל איש לא מסוגל כי היית סופר-ילד. בזכותך הצחוקים בבית, בדיחות וצחוק אין-סופי. היית הכוכב הנוצץ, נתת בלי לבקש. אתה ילד מושלם. אתה ילד גדול, בטוב וברע אתה בסביבה, היית אוזן קשבת. אתה אוצר, אתה מלאך, מה שנשאר זה להיפגש למעלה, מלאך של אימא, וכמה שיותר מהר".
כתבה האחות ריקי: "אח יקר, צנוע ועניו, אוהב הבריות, חדור מוטיבציה בכל אשר עסק, איש משפחה מסור, אוהב ונאמן, אף פעם לא פעל למטרותיו האישיות, למול עיניו תמיד רק טובת משפחתו וחבריו. בעל נשמה טובה ומיוחדת (רק הטובים הולכים), לב רחב שתמיד מחבק ומנשק. מוטי, מתגעגעת אליך, למיילים שלך שפתחו לי בחיוך רחב כל בוקר (חיוך שמאז נעלם), לצחוקים שלך, לשבתות וחגים אתך, ובכלל. אוהבת אותך מאוד".

האחות סיגל נפרדה מאחיה בשיר:
"מוטי, אח יקר,
איבדנו מלאך, איבדנו אותך וזה כואב,
ורצינו שתדע שתמיד תישאר אצלנו בלב.
ליצן, חווינו אתך חוויות שלא נשכח לעולם,
אדם עוזר, היית ותמיד תהיה בשבילנו האחד,
משום שאתה אדם כל כך מיוחד,
אוהב,
אדם שנכנס לכל אחד בקלות אל תוך הלב.
בחוש ההומור שלך הנעמת לכולם את הזמן.
מוטי,
קרעת לנו את הלב כשליווינו את ארונך העטוף בכחול-לבן.
חשוב לנו מאוד שתדע שדמותך תלווה אותנו לעד, בכל זמן, בטוב וברע".