לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא, להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של רויטל ודוד. נולד ביום כ"א בסיוון תשמ"ד (21.6.1984) בהר ברכה שבשומרון.
אח לאביתר, איתמר סעדיה, אמיתי ובן-שי. במהלך שנות ילדותו, נדד עם הוריו ברחבי הארץ על פי מיקום עבודתו של האב אשר שירת שירות קבע בחיל האוויר. בכך הונח יסוד המסירות והאהבה לעם ולארץ כבר מינקותו.

את לימודיו היסודיים החל יהונתן בבית הספר היסודי שבבסיס חיל האוויר "עובדה". בהגיעו לכיתה ב' התיישבה המשפחה במושב גמזו שבשפלה, ויהונתן החל ללמוד בבית הספר הממלכתי-דתי "שלהבת" שבקיבוץ שעלבים. את דרכו החינוכית המשיך בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית "יד בנימין" ומשם עבר ללמוד בישיבה התיכונית המדעית שבראשון לציון. את צעדיו הבאים עשה בישיבת "איילת השחר" שבאילת ולאחר מכן המשיך להתחזק באמונה במכינה הקדם-צבאית "עצם" שבעצמונה.
בצעירותו, השתייך יהונתן לתנועת הנוער "עזרא" שפעלה במושב גמזו. היה חבר בתנועת "חנד"ס" - חבורת נוער דתי מסייר. אהב ספורט ונמשך בעיקר לכדורסל.בסוף חודש מרץ 2004 התגייס יהונתן לצה"ל והתנדב ל"צנחנים". הוא החל את מסלול ה"עורב" שבסיומו ביקש לעבור ולשרת כלוחם מן השורה בגדודים. בקשתו נענתה והוא הוצב כלוחם בחוליית החוד של מחלקת הפטרול בגדוד 101 - גדוד "בזק". במהלך שירותו הצבאי עסק בפעילות מבצעית בשכם ובחברון.צניעותו הרבה של יהונתן נשמרה גם כשהיה לחלק מצוות הסמלים. כחייל ותיק התעקש לשמור על דרך ארץ והתנגד לכך שחיילים צעירים ישטפו את כליו בחדר האוכל.

יהונתן נפל במלחמת לבנון השנייה בקרבות עייתא א-שעב ביום ז' באב תשס"ו (1.8.2006). בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים וארבעה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.יהונתן אהב את ארץ ישראל בכל נפשו ובכל הזדמנות טייל ותר בה, עם ובלי חברים. בעיקר אהב את ירושלים וסביבותיה, ומעיינותיה היוו בעבורו מקור למרגוע ולהנאה.

הרעות והחברות של יהונתן עם כל מי שהיה בסביבתו האזרחית והצבאית היו לשם דבר. במשך חייו הקצרים קנה לו חברים רבים מכל המגזרים ומכל הקשת החברתית בארץ. כולם אהבו אותו בהיותו מלא חיוניות, שמחה ואופטימיות, איש אמת שפיו ולבו שווים שמעולם לא שמר טינה לאדם.מקצועיותו הצבאית, מסירותו ואומץ לבו היו מופת ודוגמה בצבא ולפיכך אהבו אותו מפקדיו, אותם מפקדים אשר לא פעם ספגו ממנו גם ביקורת בונה רבה, כאיש אמת הלוחם עליה. תכונת האמת שביהונתן באה לידי ביטוי גם בהקפדתו על שמירת מצוות מדוקדקת למרות היותו חייל דתי בודד במחלקה, ועל כך זכה להערכה רבה מאוד בקרב חבריו כולם. אלה יודעים לספר כיצד סירב לקבל מקלט טלוויזיה לחדרו, אף כי היה זכאי לכך ולמרות לחץ אדיר מצדם, כיוון שלא רצה שידליקו את המכשיר בשבת.

לאחר נפילתו נמצא בין חפציו של יהונתן "פק"ל הכיסים" שלו - דף נייר צר ומאורך המקופל כאקורדיון שעליו נרשמו בקיצור, בסדר מופתי ובאותיות קטנות, הלכות שימושיות לחייל. את חלקן כתב יהונתן בעצמו מתוך שאלות רב שעשה במהלך שירותו. הדף היה כרוך בשני כרטיסי רכבת משני צדדיו. ההלכות היו זמינות לו בעת התמודדותו עם אתגרי שגרת היום-יום כלוחם. כך, למשל, במהלך הקרבות בלבנון, כשנותר צוותו ללא מזון, מצאו החיילים שק קמח. לאחר שלשו את הבצק הם קראו ליהונתן להפריש חלה כפי שלמד מתוך דף זה. לימים, יצא "פק"ל הכיסים של יהונתן" כקובץ ערוך לשימושו של החייל.

קווים לדמותו של יהונתן כתב הרב רפי פרץ - ראש מכינת "עצם" ובתפקידו כסגן-אלוף (מיל'), טייס מסוקים בחיל האוויר אשר טיפל אישית בהוצאתו של יהונתן משדה הקרב והבאתו למנוחה אחרונה: "חבריך בכל מקום כותבים 'קשת יהונתן לא נשוג אחור', זה אתה אחי יהונתן. כל מה שלקחת על עצמך רק הניע אותך קדימה. מעולם לא אמרת על משהו - 'כבד מדי ואני נסוג לאחור' לא במובן הרוחני, לא במובן הדתי ובוודאי שלא במובן הצבאי. וזה ביטויו של גיבור בישראל - מציב את המטרה ומתקדם לאורה. אחי יהונתן - קשוב היית לרבותיך, קשוב היית לתורת ישראל וקשוב היית להיחלץ חושים לפני המחנה לטובת עמך וכך לעד תהיה בלבבנו".

כתבו בני משפחתו: "יהונתן - בן, חבר, תלמיד וחייל ערכי מאוד אשר בנופלו הותיר חלל ריק בלב ובנשמה. זכו רבותיו ומוריו לחנכו לתורה, מצוות, אמת וערכים. זכו מפקדיו בחייל, לוחם מקצועי, מסור, מופת, דוגמה ובעל אומץ. זכו חבריו ברע אהוב, מלא חיוניות ושמחת חיים, חביב, נעים הליכות ונאמן. זכינו אנו, הוריו, לבן נפלא, ערכי ומלא אהבת ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש. אין לנו אלא להודות לבורא עולם על כל השנים במחיצת בננו, ועם עלייתו בסערה השמימה כקרבן תודה, נותר לנו רק להנציח אותו ואת מעשיו".

על קברו של יהונתן נחקקו מילות הפסוק "מדם חללים מחלב גיבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור".

רבים מפעלי ההנצחה לזכרו של יהונתן:
בית המדרש "קשת יהונתן": בית המדרש הקטן בישיבה המדעית שבראשון לציון, שם למד יהונתן, נקרא על שמו, ובמקום מתקיימים ימי לימוד קבועים לזכרו. השלט בכניסה לבית המדרש מהווה תזכורת לתלמידים הבאים בשעריו על בוגר הישיבה שהיה חדור אמונה, מלא ערכים ושמחת חיים.
חלון מצגת יהונתן: במהלך קרב הצנחנים הגדול בכפר בינת ג'בל שבו הוכיח יהונתן אומץ לב, מופת, דוגמה ומקצועיות רבה, נפגעו משקפיו ומכשיר הטלפון הסלולרי שלו. במוצאי שבת האחרון שלפני נפילתו אושר לו לצאת לחופשה קצרה לחיפה כדי לתקנם. בלילה זה ישן יהונתן בבית החייל שבחיפה. לזכרו ולהנצחתו הוקמה מצגת בחלון הראווה שבכניסה לאודיטוריום של בית החייל.
"מעלות יהונתן": בכניסה למושב גמזו, ממזרח לכיכר הראשית, מתרומם תל גמזו. בין אבני התל וסלעיו צפונה היסטוריה בת אלפי שנים הכוללת סיפור חיים של התיישבות יהודית קדומה ולאחר מכן התיישבות ערבית. ממרומי התל נשקף נוף מדהים: מדרום - לטרון, ממערב - עמק איילון ועמק לוד ממערב, ועד להרצליה שבצפון. ממזרח ניתן לראות את בתיה ההולכים ונבנים של העיר מודיעין. הנוף הקרוב הוא מושב גמזו וכפר דניאל ממערב, יערות בן שמן מצפון וממזרח, ושכונת הרחבת גמזו, תל רגב ושביל ישראל מדרום. נוער גמזו, ובעיקר בני שכבתו של יהונתן, "אימצו" את התל ואף קבעו את ראשו כ"מצפה השניים" על שם שני חיילי הפלוגה הדתית אשר נפלו במלחמת העצמאות על הגנת המולדת. הנוער מצא על תל זה מקום מרגוע והנאה, מקום לקומזיץ ומקום ל"פק"ל קפה", "פוייקה" או כל דבר שאפיין ומאפיין את פעילות הנוער במושב גמזו. הוריו של יהונתן שהכירו את תכונותיו ואת מאפייניו כרע וכחבר, כאוהב ארץ ישראל מושבע, כחייל מקצועי ויהודי אשר קיים את מצוות התורה בכל מצב, החליטו להנציח את זכרו בכל אחד מהמאפיינים הללו. "מעלות יהונתן" כולל שני גרמי מדרגות במתלולי התל ופרגולה בראש התל. אלה מהווים נדבך חשוב בהנצחת זכרו של יהונתן כאוהב ארץ ישראל וכמי שנפל על הגנת המולדת.
קונצרט חזנות: בכ' באלול תשס"ז (3.9.2007) התקיים קונצרט חזנות לזכרו של יהונתן שכל הכנסותיו קודש לכתיבת ספר תורה על שמו. בקונצרט השתתפו מיטב החזנים העולמיים (חיים אדלר, ישראל רנד, צודיק גרינוולד ויהודה רוטנר), שלוש מקהלות חזנים ("שירת מודיעין" ממודיעין, "שפתי נועם" מנתניה ו"שירת הכפר" מכפר סבא) עם התזמורת הסימפונית חדרה - קלאסיקה והפסנתרן מנחם בריסטובסקי. כולם חברו יחד תחת שרביטו של המנצח והמעבד יעקב יענקל'ה רוטנר לאחד הקונצרטים המוצלחים ביותר.
ספר תורה: ביום הולדתו העשרים ושלושה, בחדרו שבמושב גמזו, החלה כתיבת ספר תורה קטן ונייד על שמו של יהונתן. כתיבת ספר התורה עתידה להסתיים ביום הולדתו העשרים וארבעה, אז יוכנס לשכון בבית הכנסת המרכזי במושב גמזו, שם נהג יהונתן להתפלל. ייחודיותו של הספר בגודלו אשר יאפשר את ניידותו לצורכי שמחה ואבל, כולל ארון קודש מיוחד שייבנה לשם הנצחתו של יהונתן.
"התכשיט הגדול מכולם": סרט בן 18 דקות שהופק על יהונתן ועל דרכו הייחודית. בסרט מספרים בני משפחתו, רבותיו וחבריו על הייחודיות שהייתה בבחור מופלא זה בכל אחד משלבי חייו הקצרים.
"פק"ל הכיסים של יהונתן": מתוך הבנת הערך והחשיבות של קובץ ההלכות שיצר יהונתן, חברו המשפחה, רבנים מהרבנות הצבאית ורבני ישיבת ההסדר במודיעין כדי לערוך את הקובץ באופן שיהיה שימושי לכלל חיילי צה"ל. "פק"ל הכיסים של יהונתן" יצא לאור במלאות שנה לנפילתו, בחודש תמוז תשס"ז, בהוצאת ישיבת ההסדר "מאיר הראל" שבמודיעין. בראשו מובאים דברי ראש הישיבה, הרב אליעזר חיים שנוולד: "יום נפילתו של יהונתן זכור לי היטב. מדי יום, מאז נפתחה המלחמה, פקדנו את חמ"ל המבצעים של פיקוד הצפון, ממנו התנהלה. בכל אירוע התקבלו דיווחים שוטפים מהשטח ובכלל זה - שמות הנופלים. ביום ז' באב, לאחר קרב קשה של הצנחנים בעיתא א-שעב, התבהרה התמונה והתקבלה רשימת הנופלים. ברגע הראשון, סוג מסוים של הלם, רק לפני כשבוע פגשתי את ההורים בישיבה, ודיברנו על המלחמה ועל יהונתן... ולאחר מכן סוג של תקווה סמויה שיתברר שחלה כאן טעות. אולם לאחר בירור קצר - התברר שאכן מדובר ביהונתן. כיוון שעדיין לא נמסרה הודעה למשפחה - לא התאפשר להתקשר ולדבר עם ההורים. רק בשעה מאוחרת יותר, בעת שכבר המשפחה קיבלה את ההודעה והתפנינו קמעא מהעיסוק המבצעי השוטף, התאפשר להתקשר ולנסות להשתתף, ממרחק, ובחוסר אונים: באלם, בצער ובאבדן הכבד של בני המשפחה.
... 'אין עושין נפשות (ציון, מצבה) לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם' (ירושלמי שקלים פ"ב, ועי' רמב"ם אבל ד ב). דברי תורתם של צדיקים הם דרך נאותה לזכור אותם לעתיד, יותר מכל מצבות אבן וציונים. הוצאת הקובץ לאור, בצורתו המקורית, כפי שיהונתן גיבש אותו בצורה יסודית וממצה ומתוך עמל של תורה, מהווה צוהר לאישיותו המיוחדת. זהו טיפוס מיוחד של בן תורה ארץ ישראלי, שמשלב עדינות תורנית ועצמאיות צבאית. בטרם יציאתו מאהלי תורה לאוהלי צבא הוא שוקד יומם וליל כדי שתורתנו, תורת חיים, תנחה אותו גם באוהלי צבא. זוהי הדרך הנאותה שבה ייזכר לעד. ...
אנו מקווים ש'פק"ל הכיסים של יהונתן' גם יהווה מודל לחיקוי לחיילים אחרים, להגביר את המוטיבציה לברר את ההלכות השימושיות להם, ולהעלותם על הכתב - כפק"ל כיסים משל עצמם".
איגרת תולדות חייו ומאפיינים מחייו של יהונתן: רבים אשר לא הכירו את יהונתן לפני נפילתו בקרב פנו אל בני משפחתו וביקשו להכירו. המשפחה כתבה והוציאה איגרת הסוקרת את קורות חייו של יהונתן וכן מתארת מאפיינים מאישיותו במהלך שנות חייו הקצרים. האיגרת נכתבה בשפה העברית ובשפה האנגלית ולרוב מצורפת אליה מדבקה עם תמונתו של יהונתן, סמל ה"עורב" בחטיבת הצנחנים, מועד נפילתו בקרב וקטע מהכתוב על קברו "קשת יהונתן לא נסוג אחור".
"יהונתן של התלתלים": בת דודתה של אמו רויטל, הגב' ליאורה רוזנמן, כתבה על יהונתן את השיר "יהונתן של התלתלים". השיר הולחן על ידי רונן ירקוני ויוסי חן בעיבוד של אילן אביב, ומושר על ידי ליאורה רוזנמן. שיר מרגש וקליט שהופץ במהלך השנה הראשונה מאז נפילתו במאות עותקים ומושמע מעל גלי האתר פעמים רבות.
עץ זיכרון ביער ביריה בחורשת חללי מלחמת לבנון השנייה: בט"ו בשבט הראשון שלאחר נפילתו של יהונתן, יזם אביו דוד עם אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון אירוע נטיעת עצים על ידי המשפחות השכולות ממלחמת לבנון השנייה ביער ביריה. ביער שנשרף מפגיעת הקטיושות ניטעו חיים חדשים על ידי מי שאיבדו חיים יקרים. בין העצים הרבים שניטעו, נטעה המשפחה עץ לזכרו של יהונתן.
מרוץ הלפיד: במכינת "עצם" שבחלוצה מתקיים מדי שנה מרוץ הלפיד לאורך כעשרה קילומטרים לזכרם של הנופלים בוגרי המכינה. המרוץ נערך גם לזכרו של יהונתן אשר היה מבוגרי המכינה בעת שהותה בעצמונה אשר בגוש קטיף.
מצפה יהונתן: שילה מנחם, חברו של יהונתן הגר באחת משלוחת ההתיישבות בקדומים, מקים לזכרו מצפה במקום יישובו ובסמוך לביתו. במצפה רחבה ופרגולה ייחודית אותה בונים שילה וחבריו של יהונתן לאות הוקרה ולהנצחתו של חבר ורע כה אהוב.
מסע אופניים: קבוצת רוכבי אופניים ערכה מסע ממטולה שבצפון ועד לאילת שבדרום לזכרם של הנופלים במלחמת לבנון השנייה. במקטע הרביעי של המסע ביקרו ב"מעלות יהונתן", שם ערכו הרוכבים טקס מיוחד לזכרו ולהנצחתו של יהונתן. הנצחה זו מתועדת באתר האינטרנט www.dabuka.co.il .
הקמת בית המדרש הזמני של ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין: בישיבת ההסדר של מודיעין נחנך בית מדרש על שמו של יהונתן אשר ישרת את תלמידי הישיבה באופן זמני. לכשיבנה בית המדרש הקבוע יהפוך בית המדרש הזמני לספרייה התורנית הקבועה של הישיבה, גם היא על שמו של יהונתן.

תמונות של יהונתן ז"ל

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מלכה ואברהם, אח בכור למתן ואופיר. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987) בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "יצחק שדה".בשנת 1995 עברה המשפחה להתגורר בשכונת כרמים בראשון לציון ושי עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "כרמים" ע"ש רמי זיו, המשיך לחטיבת-הביניים "יצחק רבין" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון מקיף י" שבעיר, במגמת מינהל וחברה.

שי ניחן באישיות מיוחדת ובחוש הומור מפותח. הוא היה שקט ומופנם, ביישן וצנוע מאוד, ועם זאת היה נער חברותי ומוקף בחברים. בהיותו אוהב אדם ורודף שלום נהג בכבוד בזולת וגילה רגישות מיוחדת לסבלם של הבריות.

הוא אהב מאוד בעלי חיים, גידל כלב וחתולה, ואמר שכשיהיה גדול - יהיה ביתו מלא בחיות. בשעות הפנאי אהב מאוד לעסוק בספורט ובכל הקשור בו, ובמיוחד נטה לכדורגל ואף השתתף בחוגים. בימי התבגרותו הקפיד לשמור על כושרו הגופני - אם בריצות ואם באימונים ובמשחקי כדורגל שכונתיים. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל, עקב אחריה בדבקות וכמעט לא החמיץ משחק. כן הרבה לצפות בכדורגל עולמי. נוסף על כך אהב מאוד לבלות עם חברים, אהב את הים והיה קשור מאוד למשפחתו.

חוכמה, ביישנות, יושר, נדיבות ואהבת האדם היו תכונותיו הבולטות של שי. חבריו ללימודים אמרו כי לעולם לא ישכחו את חיוכו, את שמחת החיים שניחן בה ואת האושר העצום שפרץ מתוכו. מתן, אחיו הצעיר ממנו בשנה, העיד על צניעותו הרבה, על ראיית היופי שבפשטות ועל כך שהסתפק במועט. שי מעולם לא הזיק לאדם, היה אוהב ואהוב על כולם.

בחודש יולי 2005 התגייס שי לחיל-הים, עבר את גיבוש הסטי"לים והתקבל לקורס בקרי ל"א בספינות הטילים. משם יצא לקורס במודיעין חיל-הים, עבר הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחולייה. במשך תשעה חודשים שירת בתפקיד זה, שבמסגרתו עסק בליווי פעילות מבצעית בים כלוחם מודיעין ימי. שי זכה להערכות חמות ממפקדיו, שהגדירו אותו "עלם חמודות" וסיפרו כי היה חייכן, מקצוען ונחוש, חייל שמילא היטב את המשימות שהוטלו עליו, הבין את החשיבות שבתחום עיסוקו וגילה אחריות, מסירות ואיכפתיות. שי היה אהוד על חבריו ומפקדיו בחולייה ומחוצה לה ורכש חברים רבים. הוא אהב את שירותו כאיש מודיעין בחיל-הים והסב גאווה רבה למשפחתו. בנועם הליכותיו, בערכיו וברוחב לבו היווה דוגמה ומופת לכל חבריו ומכריו. כדברי טניה, חברתו ליחידה: "שי, מהרגע שהגעת אלינו לחולייה, ידעתי שאתה לא תהיה סתם עוד "מישהו מהצבא", שאתה תהיה חבר. חבר שכיף להיות איתו, תמיד מצחיק את כולם, חבר שאפשר להתייעץ איתו ולספר לו כל מיני דברים, חבר שכיף לפגוש אותו גם מחוץ לצבא, חבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, חבר אמיתי... עשית את השירות שלנו בלתי נשכח..."

שי נפל ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה בקרב מול חופי ביירות, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006). ספינת חיל-הים "חנית" שבה שירת נפגעה מטיל שירה החיזבאללה ואשר פגע בחלקה האחורי. שי נהרג במקום. עימו נפלו רב-סמל מתקדם דב (דובי) שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל-ראשון יניב הרשקוביץ.

שי היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. ביום השנה לגיוסו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.

הספיד את שי אחיו, מתן: "רציתי לספר לכם על שי ועלי./ שנינו נולדנו כמתנות להורים - אחד שי ואחד מתן./ שנינו נולדנו באותו מזל - דלי./ יחד עברנו אותו מסלול חיים./ אותו בית-ספר יסודי - "כרמים",/ אותה חטיבה - "יצחק רבין",/ בר-מצווה באותו אולם - "רסיטל",/ אני זה שתמיד לבש לו את הבגדים!/ כאילו רציתי להיות שי!/ היה גם דמיון חיצוני./ כולם היו מתבלבלים בינינו... חשבו שאנחנו תאומים./ היינו אחים, חברים ושותפים לנפש ולדם לכל החיים!/ לשנינו היו אותם העגילים/ אותם הקעקועים/ של פיה ענקית!/ בשלושים למותו נוסף לי קעקוע על זרועי השמאלית./ שי אחי, חרוט בליבי/ וכעת גם על זרועי!// ובכל זאת, היינו כל כך שונים./ הוא הצנוע והביישן,/ ואני מר אקשן, עם פיוז קצר ורעשן./ שי היה רציני כזה... ומוצלח!/ אחד כזה שהסתדר עם כולם!/ אף פעם לא ביקש לעצמו דבר - / לא כסף, לא התגנדרות/ תמיד הסתפק במועט - עם יופי של פשטות!/ לשי לא היו אויבים/ כי הוא פשוט לא הזיק לאף אחד!/ חמש דקות במחיצתו, ואי אפשר שלא לאהוב אותו./ היה מחובר לאמא בחבל הטבור/ איזה בן... אוהב ומסור!/ איך שפתח את הדלת אחרי הפלגה, קודם כל נשיקה./ היה מביא לה מהדרך מתנה קטנה./ כל יום בשש בבוקר אמא היתה מזנקת כמו פנתרה/ להסיע את שי לרכבת./ בשש בערב היא שוב הייתה מתייצבת!/ אחר כך מכינה לו את השניצלים שהוא אהב...// ואבא?! המפנק הלאומי!/ לא נתן לשי להיכנס לנגרייה/ כדי שהעדינות שלו לא תיפגע./ שי תמיד רצה להיות כמוך, אבא,/ עם השמחה והלב הכי גדול שיש./ הוי שי, אם היית רואה את אבא היום,/ היית נקרע!/ כשאני רואה שהוא נשבר... אני נגמר!!// שי אהב לבלות במועדונים, להיות עם חברים./ ביום ההולדת השמונה-עשרה שלי, בילינו ב"אומן" בתל אביב./ בדרך.../ זאת היתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי ואמר לי/ "אני אוהב אותך אחי, אתה אח נהדר"/ החיים שלי בלי שי, כבר לא יהיו אותו דבר!// גם אני אלך לחיל-הים. להמשיך את דרכו./ לא אתמרד,/ לא אתנגד,/ אשמור על עצמי, גם בשבילכם אמא ואבא!/ ובשבילך, אופיר המקסימה, שמחר, במזל טוב, את חוגגת את יום בת-המצווה...// לפעמים אני נכנס לחדר של שי/ שם אני מרגיש הכי מחובר אליו!/ אני יכול ממש להרגיש אותו, להריח אותו.../ אני יכול אפילו לשמוע אותו שר את השיר שהוא אהב, של ג"יימס בלאנט "Goodbye my lover, Goodbye my friend". אני מתגעגע אליך, שי..."
כתב אביו של שי: "לכל איש יש שם/ שם שנתן לו ה"/ ולא במקרה מלווה אותו שמו במהלך חייו/ ובמקרה שלך גם במותו./ לך נתן האל שם בעל משמעות עצומה/ שם שגורם לי להבין באופן הכי פשוט/ בלי לנסות הרבה דברים/ שקיבלתי/ מתנה. שי צנוע,/ שי מופנם,/ שי ישיר וגלוי,/ שי חבר אמיתי./ שי שלי./ תשע-עשרה שנה זה מוקדם מדי לבקש בחזרה את המתנה/ שניתנה לי ביום שנולדת/ אך נסתרות הן דרכי האלוהים/ ואני מקווה ומייחל, שבכל יום שנתת לי את הזכות/ לחיות במחיצתך,/ הצדקתי את המתנה שניתנה לי./ שניתנה לי הזכות להתפאר בך/ ולהתגאות במעשיך ולהרים את הראש/ לפעמים גם להקשיב בצד בשקט לסיפורים עליך,/ על שי השובב, שי המצחיק,/ "פק"ל שי"/ הייתם קוראים לזה.../ אוהב אותך מהרגע הראשון שפקחת את עיניך ועד שעצמת אותן."
כתבה אמו: "... בחייך המאוד קצרים תמיד ידעת מה אתה רוצה. מעולם לא עשית דבר מפני שכולם עשו אלא כי כך רצית לעשות. היה בך אומץ רב להיות מה שאתה. וגם כשהתגייסת, למרות כל הקשיים - והיו כאלה רבים בהתחלה - ידעת למה אתה מסוגל ומה אתה רוצה לעשות. רצית משהו שימצה את היכולות שלך, שיעניין ויאתגר אותך, משהו שתרגיש כי אתה תורם בו בצורה הטובה ביותר ושתהנה לעשות אותו, ואכן הגעת לכך ונהנית מאוד. דעתנו היתה חשובה לך מאוד וחשוב היה לך לידע אותנו, לשאול אותנו, להתייעץ איתנו, ועם זאת היתה לך דרך מיוחדת משלך להשיג דברים שרצית ושלא נראו לנו... היה חשוב לך לא לאכזב אותנו, לא לפגוע באמון שנתנו בך, לרצות אותנו תמיד. היית לנו בן ואח שהוא גם חבר, גידלנו אותך באהבה ודאגה רבה, גדלת והיית לאדם טוב, אהבת את כולם, דאגת ותמכת בכולם ותמיד היה לך זמן לזה... אנחנו יודעים כי חייך הקצרים היו טובים ומהנים. נחיה בזכות הכוח שניקח מהמשפחה, מהחברים והכוח שניקח ממך שי, כי אנו יודעים כמה אהבת אותנו וכמה היית רוצה שכך יהיה."
אופיר, האחות, כתבה: "שיקו, אתה היית מלאך, אולי זאת הסיבה שאלוהים לקח אותך, כי מלאכים יש רק בשמים. אתה בשבילי תמיד תהיה אחי ובשבילי אתה עדיין חי. אני מדמיינת שכאילו נסעת לאיזשהו מקום רחוק ואתה חי שם ואין לך שם תקשורת, אבל טוב לך שם, וזה מה שמרגיע אותי... אני רוצה לקרוא לך משפט שמתאר כמה אהבתי אותך: "כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה, כמה עוד אפשר? צריך פה מלה יותר גדולה"."
במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את שי מפקדו, אלוף-משנה יגאל, רמ"ח מחקר במד"ן: "... שי, אנו נזכור אותך כעלם חמודות, חייכן, מקצוען ונחוש, איש המודיעין הקרבי, שרק לאחר שהלכת לבלי שוב, מבינה משפחתך במה עסקת, היכן שירתת ומה רבה היתה תרומתך למודיעין חיל-הים.
שילוב של מודיעין ושירות בספינות הטילים שימש לך מענה לעיסוקים צבאיים שהיו מועדפים עליך, ולמרבה הדאבה, דווקא שם מצאת את מותך. שי, אנחנו כאן, ממשיכים בדרכך, ויודעים שהמלאכה לא הסתיימה, ולמרבה הצער, לא נראה שהיא עומדת להסתיים בעתיד הנראה לעין... ואתה שי, שם למעלה בין מלאכים זכים וטהורים כמוך, המשך להגן עלינו, המשך להצחיק ולשמח את חבריך החדשים, והייה בטוח, שאנו נעשה הכול כדי שקורבנך לא יהיה לשווא, ושאנו נהיה ראויים לו. אנחנו אוהבים אותך, גאים בך ומצדיעים לך."
כתבה נועה: "תגלה לי שי, תעשה סימן קטן/ איך אפשר להמשיך כשאתה כבר לא כאן?/ ואיך זה שהשמש ממשיכה לזרוח/ ותאמר לי, שי, בגן עדן נוח?// תגלה לי שי, את הדמעות שלנו אתה אוסף?/ כי מאז שאתה לא כאן רק הבכי אותנו עוטף/ ותענה לי, שי, גם למעלה הים בצבע כחול?/ מי מכסה אותך בלילה, מישהו מכין לך לאכול?// שי שלנו - ילד גן עדן, ילד מתנה/ תשלח לנו אות קטן / שאת החיוך הכובש שלך אתה מחייך גם ממעל/ ושטוב לך ושאתה לא עצוב כלל/ שי שלנו, ילד מתנה, שתמיד גרם לנו לשמוח/ אנחנו מבטיחים אותך לעולם לא לשכוח."
פעולות שונות נעשו להנצחת זיכרו של שי. ביניהן, הוחל במסורת של עריכת מסע בשבילי הארץ בהשתתפות בני משפחתו, חבריו לשירות ומוקירי זיכרו. בסיכום המסע הראשון שהתקיים באזור שבי ציון נשא דברים ראש מחלקת מחקר במודיעין חיל-הים: "... אנו מבקשים להעלות על נס אדם בעל חוש הומור ובעיקר בן משפחה. שי, שהיה פשוט אדם טוב במלוא מובן המלה. תצלומו של שי כאן מאחורי ממחיש היטב את דמותו כלוחם וכאינטלקטואל. לא בכדי נבחר אתר זה, שידע נופלים נוספים מקרב חיל-הים, למסע ההנצחה. הפסטורליה, הנוף המקסים ובעיקר - הים, משמשים בערבוביה מלאת חן, למטרה זו. שי, כולנו נמצאים כאן כדי לזכור אותך, וכדי לשמח אותך שם למעלה."
קבוצת נהגי השטח שעימה נמנה אביו של שי, ואשר יוצאת לטיולי ג"יפים בימי שישי, הסבה את שמה ל"טיגריסים עם שי". הספיד את שי יוסי, חבר הקבוצה: "... אבי, אבא של שי.../ החבר שלנו... עם שמחת החיים והנשמה היתרה/ העביר לבנו דוגמה נפלאה של חברות מיוחדת ואמיצה/ חברות המעוררת קנאה!/ שי תמיד אמר לאביו "איזה חברים יש לך אבא, חבל על הזמן!"/ ושי ידע מה הוא אמר!// נזכרנו בשי, השקט, העניו והצנוע/ החייל ממודיעין חיל-הים/ שהיה ב"שו-שו" קבוע/ לא מוציא, לא מדבר, לא מגלה/ אישיות יוצאת דופן/ עם משפחה כזאת... אני לא מתפלא!// שי, נעמת לנו ילד יקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים."

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן נטליה ופבל. נולד ביום כ"ו בניסן תשמ"ג (9.4.1983) בעיר אורשה שבבלרוס (בילורוסיה). אח לאנטון ואנסטסיה. גדל כילד רגיל, אהב משחקי כדור, רכב על אופניים ואהב מאוד לצייר. עוד כילד חלם על הצבא. אהב לקרוא ספרים על חיילים ומצביאים ורכש ידע רב על קרבות מפורסמים. 

משפחתו של פיוטר עלתה ארצה בראשית חודש נובמבר 1996. עד מהרה, למרות הקשיים, נקלטה המשפחה בארץ החדשה, ההורים מצאו עבודה וקנו דירה בעיר לוד. פיוטר למד בבית-הספר היסודי "מקוה ישראל" שבחולון והמשיך לבית-הספר התיכון "נעמת" שבלוד שם למד במגמת הגרפיקה.

בשעות הפנאי שיחק בתיאטרון הנוער העירוני והרבה לצייר - בעיקר נושאים צבאיים; באלבום יצירותיו מצויים ציורים מרשימים של צנחנים ומצנחים. עובדה זו אינה מפתיעה שכן אביו של פיוטר הקנה לו ערכים ציוניים וחינכו להיות חייל טוב ונאמן לארצו. פיוטר, מצדו, החל להתכונן לשירות הצבאי כבר בהיותו בבית-הספר. הוא עסק הרבה בספורט ובפיתוח שרירים וחלם להיות לוחם.

פיוטר התגייס לצה"ל בראשית חודש אוגוסט 2002 ולפי בקשתו, שובץ בחיל הצנחנים. הוא התגאה מאוד בהשתייכותו למשפחת הצנחנים, עבר את מסלול ההכשרה המפרך והיה לחייל מקצועי ולוחם מן השורה. במהלך שירותו, עלה פעמיים לקו בלבנון. בשל המוטיבציה הגבוהה שהפגין כינו אותו חבריו בשם החיבה "פנאט".

על פיוטר, האדם והחייל, סיפר אפי, חבר לשירות: "ההיכרות שלי אתך החלה כאשר סיימתי את קורס המ"כים ועלינו שנינו לפלוגה המסייעת. כבר בהתחלה ראיתי איזה מין חייל אתה. בעצם מההתחלה לא היית חייל, היית לוחם בכל מובן המילה, בכל אות במילה, וזו לא קלישאה. הייתי בתור לוחם לצדך, מסתכל מהצד על אדם מקצועי בצורה בלתי רגילה, אמיץ וחד. לאחר החודשיים האלה הפכתי להיות המפקד שלך, שמבחינתי זה היה להיות חבר עם אחריות קצת יותר משל שאר החבר'ה. הפלוגה שלנו הייתה מורכבת ברובה מלוחמים צברים, ולך לא הייתה בעיה להתחבר עם כולם. לאט-לאט נהיית יותר ויותר ישראלי, אפילו בצורת הדיבור והסלנג שתפסת. בדיעבד, אחרי שהספקתי להכיר אותך, אני יכול להגיד שהיית יותר ישראלי מכולנו.

לאחר כמה חודשים החלטנו לשלוח אותך לקורס מ"כים, ואני לא צריך להסביר לך למה. מהר מאוד חזרת אחרי שדילגת מעליו. ... היו המון פעולות ומעצרים שביצענו, אתה היית הראשון שכל הציוד שלו מוכן כבר מראש, לפני כולם, כאילו אי-אפשר להפתיע אותך. אין מפקד, סמל או קצין שלא סמך עליך. תמיד היית ראשון בחוד, מוביל, ולא סתם, כי כולם ידעו שלא קיים מחבל שיכול לך. היית הלוחם הכי טוב שראיתי. ... תמיד רצית להיות במקום שבו קורים הדברים כי גם אני וגם אתה ידענו שיכולת להיות הבורג שחסר במערכת בכל מערכה. ... היית בן אדם של עקרונות ושל ערכים. ... היית פטריוט ומי שמכיר אותך יודע למה. זה התחיל עוד כשהיית קטן, ברוסיה, ורצית לעלות לארץ לאחר שהתעמקת במורשת ישראל ובכל מבצע ומלחמה - למרות שלא היית יהודי - והמשיך בגיוסך ל'צנחנים' ובדרך שבה התנהלת כאדם חדור אמונה ועקרונות במה שהוא עושה. אז כן, היית פטריוט".

פיוטר אהב את ישראל אך לא הסתפק בכך ושאף להיות גם יהודי. במהלך שירותו החל בתהליך הגיור - תהליך מורכב שדרש התמסרות, לימודים ועריכת ברית-מילה. לאחר שחרורו החל לעבוד במשרד ההגירה, עבודה שחייבה מיומנות וסבלנות רבה, ובהמשך עבר לעבוד בחברת "מי עדן". הוא היה אהוב ומקובל בקרב עובדי החברה והיה מיועד להישלח ללימודים ולהתקדם בסולם התפקידים. בחייו הפרטיים ידע אושר וטיפח זוגיות צמודה עם חברתו ליאת שאותה אהב מאוד והתכוון לשאתה לאישה.

במהלך מלחמת לבנון השנייה נקרא פיוטר לשירות מילואים ועלה עם פלוגתו לקו האש. על תפקודו והתנהלותו במהלך הקרבות, סיפר מפקד פלוגת הצנחנים: "בכפר מרכבה פתחו לוחמי החיזבאללה באש צולבת מאחד הבתים על חיילי צה"ל. כולם התחפרו ואי-אפשר היה להרים ראש. המפקד שאל ולא פקד על פיוטר: 'מה אתה יכול לעשות בנידון?' פיוטר קם בכל גובהו תחת אש, הרים את המקלע והתחיל לירות בתגובה, והצליח להשתיק את החיזבאללה. החיילים עברו להתקפה ומילאו את המוטל עליהם".

מפקד אחר סיפר שבכפר קנטרה, בקרב האחרון של פיוטר, פגעו אנשי החיזבאללה בדחפור (D9) ישראלי. פיוטר וחייל נוסף פרצו למכונה הבוערת שעלולה הייתה להתפוצץ בכל רגע, והוציאו משם חייל פצוע אנוש.

פיוטר נפל בקרב בדרום-לבנון ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), שלוש-עשרה שעות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה. בן עשרים ושלוש היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בלוד. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל, השלים את תהליך הגיור וכפי שרצה, זכה לשם "יהודי חזק" - ישראל.

מספר אפי על רגעיו האחרונים: "אין לילה שאני לא משחזר את הבעת הפנים שלך באותן שניות לפני... הקור רוח, החדות, המוכנות, הריכוז, הנתינה, התעוזה, אומץ הלב. ובאותן שניות שנכנסת למטע, שניות לפני שנפגעת, צעקתי לך בצחוק מלא פחד, 'פיטר, איך אתה אוהב את המלחמה הזאת'. הסטת את מבטך אליי במעין אי-הבנה, כאילו הוצאתי אותך מהריכוז ומהחדות, ואז, כשראית אותי ואת מעיין שהיה אתי, שוכבים על האדמה מתים מפחד, חייכת את החיוך הרחב שלך והמשכת. משם, כעבור חצי דקה, נפל הטיל שפגע כחמישה-עשר מטר ממני ומישהו צעק 'חובש'. כשהגענו אליך, כבר לא היית אתנו. ..."פיטר, אני מצטער על כמה דברים שלא הספקתי: על זה שלא הצלחתי להגיד לך כמה טוב היית בכל מובן, בכל מצב - כחייל, כלוחם, כחבר אמיתי. על זה שכאשר אבא שלך דיבר עליך, הבנתי וזה כואב לי עד היום שיש הרבה דברים שלא ידעתי עליך, למרות שהיינו קרובים: כמה עזרת להוריך בכל דבר ואיזו מין דמות חזקה היית בבית, ואיזה ילד טוב היית, ולמרות שקרעת את עצמך בעבודה, את כל זיעתך נתת למען משפחתך, למרות שידעת שגם אתה היית צריך לחסוך בשביל לשכור דירה לך ולליאת ולהתחיל את חייך האזרחיים. ... אני שמח שבחיי יצא לי להכיר בן אדם נפלא כמוך... אני שמח גם על דבר שחשבתי שפספסת, ואולי הוא לא מהותך, אך לא הסתפקת בלהיות הכי ישראלי, רצית להיות יהודי. חשבתי שלא הספקת להגשים את משאלתך זו, אך אחד הרגעים המאושרים שלי היה בביתך, לאחר שנפלת, כאשר אביך סיפר לי שבאותו בוקר, שהביאו אותך לישראל, עשו לך ברית וזכית במשאלתך זו - לא רק להיות הכי ישראלי, גם להיקבר כיהודי. ... פיטר, אח יקר שלי, לא אשכח אותך לעולם. אני אוהב אותך".

כתב פירוז: "... זה לא נתפס שאתה לא פה כי אני מרגיש שהכתף שלך עדיין פה ושאני יכול לספר לך הכול כמו תמיד, על הפחדים שלי מהמלחמה, על הבנות באזרחות, החלומות שלי לעתיד, ללמוד או להגיע לעבודה שרציתי כל כך, להמשיך לעשות יחד שטויות בעמדות או לצחוק אחד על השני. ... זה לא נתפס שאתה לא פה, אחרי מי אלך? אמרתי לך שאם אתה לא לפניי אני לא יוצא ללבנון - לא משנה אם העולם התהפך, פשוט לא מוכן. אתה נותן לי תחושת הגנה וביטחון יותר מכל רכב ממוגן או טנק, הרי אף אחד לא יכול לפגוע בי כשאני הולך מאחוריך, שום מחבל או מרגמה. אני יודע שאם יירו עלינו, אתה תחסל אותם ממש מהר עם ה'נגב' שלך כמו בכל התרגולים. ..."לשום דבר אין אותו טעם או ריח מאז שלא חזרת, הכול יבש ומשעמם, הכול זה סתם. אני יודע שהבועה שהגנה עליי מכל דבר לא פה ואני חשוף להכול. ... אני עדיין זוכר שלפני המלחמה אמרת לנו שהיית מוכן לעשות שוב שלוש שנים בצבא, להתחיל טירונות והכול מהתחלה והעיקר שבסוף יהיה שלום. ... רק אתה יכול להגיד את זה. הייתי נותן הכול כדי להגיד לך שאתה צודק ושאני בא אתך לעשות את השלוש שנים האלה יחד, אבל רק אם אני שוב הצמד שלך, שוב אתך ואחריך".

כתב צביקה, שפיקד על פיטר בראשית דרכו בצבא: "זיכרונך כאחד החיילים הטובים ביותר - ובעיקר אחד האנשים הטובים שאותם פגשתי - עדיין מהדהד בי. אני חושב שהמשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בפי משפחתך היקרה וחבריך הקרובים היה שאמנם אתה כבר לא אתנו, אך זיכרונך ותכונותיך האציליות יישארו לעד בקרבנו, ואכן כך גם אני חושב. הייתה לי הזכות להיות מפקדך במשך ארבעה-עשר החודשים הראשונים שלך בצבא, ומצאתי חייל מורעל ומקצועי ביותר. כבר בשבועות הראשונים הייתה בך העמידה הגאה והאחיזה החזקה בנשק, וכבר אז שידרת את היציבות, החוסן הגופני ובעיקר את החוסן הנפשי הבולט שלך. אני זוכר שתכונות אלו גרמו לי כבר בשלבים ראשונים מאוד לסמן אותך כחייל שאפשר לסמוך עליו וכמועמד ראוי לפיקוד. היית דוגמה חיה לפרפקציוניזם ותמיד דרשת עוד, בעיקר מעצמך. אני יודע שגם אנו, מפקדיך, למדנו יום-יום תכונה זאת ממך. בעיקר זכור לי איך היית מאפס את הנשק האהוב עליך, מקלע ה'נגב', בצורה כל כך מושלמת, וגם כשהייתי אומר לך שהנשק כבר מאופס - היית מתעקש לבצע עוד מקצה כדי להגיע לשלמות מקסימלית. 
"פיטר, היית חייל ממושמע וטוב, אך גם לא התביישת להישיר מבט בפני מפקדיך ולבקש, לדעת, לחקור, להבין. אני יכול לכתוב כאן עוד עמודים רבים עליך ועל תכונותיך, אך אעדיף להפוך את המילים לזיכרון צרוף בלבי לכל חיי".
כתב אחד החברים: "בשהות הקצרה שניתנה לי אתו גיליתי איש, מסוג האנשים שנמצאים בכל קבוצת אנשים, ושמהווים עמודים חזקים שכולם יכולים להישען עליהם בזמן צרה. אני יודע שאני נשענתי ואני יודע שבניגוד לשאר העמודים פיטר לא חיכה שיבואו אליו אלא הלך ועזר. ...
"פעם שמעתי משפט שמתאים לפיטר ולאורח החיים שהוא האמין שצריך לחיות לפיו: 'במקום בו אין אנשים, תהיה איש אחד מני רבים'".