לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם השני של ג'ודי ודני, אח לאביגיל ושמעון. נולד ביום י"ב בתשרי תש"ם (3.10.1979) בלונדון, בירת אנגליה. המשפחה התגוררה בקינגסבורי שבצפון-מערב העיר ובנג'י, מגיל שלוש, הלך לגן בבית הכנסת המקומי. בדצמבר 1983, כשנה לאחר שנולד שמעון, הבן הצעיר, עלתה המשפחה לארץ וקבעה את ביתה ברעננה.
בנג'י למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "אריאל" שברעננה והמשיך לחטיבת הביניים "קריית יעקב הרצוג" (מכינה) שבכפר סבא. כעבור שלוש שנים עבר ל"מדרשיית נעם" שבפרדס חנה, ושם למד עד שנת 1997. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בחר להמשיך ללמוד במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" שבעלי ושהה שם כשנה.
בסוף חודש יולי 1998 התגייס בנג'י לצה"ל, ונקלט ביחידת "אגוז" של חטיבת "גולני". את הטירונות סיים כחייל מצטיין פלוגתי. בשנת 2000 נשלח לקורס קצינים וסיימו בהצלחה. כקצין מילא כמה תפקידים ב"אגוז" ובגדוד 51 של "גולני". בתפקידו האחרון כיהן כמ"פ של פלוגה ג' ב"אגוז".

במהלך שירותו נשלח בנג'י פעמיים לחוץ לארץ מטעם הצבא; בנסיעתו הראשונה התארח בארצות-הברית אצל קבוצת ה"ריינג'רס" וראה אותם באימוניהם. שליחותו השנייה הייתה לטורנטו שבקנדה, לשם נשלח כנציג הצבא.
ביוני 2006, פחות מחודש לפני שנפל, נישא בנג'י לחברתו אילה בורגר, אהובתו זה שמונה שנים.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה בנג'י עם סיירת "אגוז" ללבנון. שבוע אחרי פרוץ המלחמה ושלושה שבועות בלבד אחרי נישואיו לאילה, הוביל בנג'י את חייליו לפעילות בכפר מרון א-ראס שמול אביבים. ביום כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.2006) נתקל הכוח במחבלי חיזבאללה חמושים שפתחו באש כבדה. בנג'י ועוד שלושה מחייליו נהרגו בקרב. עמו נפלו: סמל ראשון נדב באלוה, סמל ראשון רפנאל מוסקל וסמל ראשון לירן סעדיה.

בנג'י היה בן עשרים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית העלמין ברעננה. הותיר רעיה, הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.
לזכרו של בנג'י הוקם אתר אינטרנט בו מובאים סיפור חייו, תמונות וקטעי וידאו, דברי פרדה, כתבות שהתפרסמו בעיתונות לאחר נפילתו ופרטים על העמותה שהוקמה לזכרו.
ספד לבנג'י זאב בילסקי, ראש הסוכנות היהודית ולשעבר ראש עיריית רעננה:
"בנג'י היקר, קשה היה לבוא לבית העלמין ברעננה, שם אמר אביך קדיש על קברך. אתה שזה עתה נישאת ולמרות שעל פי דין תורה פטור היית, עשית הכול על מנת להיות עם לוחמי פלוגתך בסיירת. ילדותך ברעננה והקשר המיוחד שהיה ביני לבינך ולבין חבריך לבית הספר, היה קשר של חברות אמיתית שנוצר במשך השנים, גישר על פערי הגיל והיה עבורי היפה והמיוחד בתפקידי כראש עיריית רעננה. נעמת לכולנו בנג'י היקר, אנו מאמצים בחום את משפחתך.
אנו נזכור אותך כקצין, כלוחם אמיץ, כבן מסור למשפחה נפלאה שקשרה גורלה בארץ ישראל מתוך בחירה, וכבעל אוהב לחברתך אהובתך, איתה קשרת את גורלך ובאת עמה בברית הנישואין".
כתבה קרן: "בנג'י היקר, כבר עברה שנה. שנה שלמה. זה מרגיש לי כמו נצח. איך יכול להיות שאתה כבר לא אתנו. לא מצליחה לעכל את זה. בכל דבר שאני עושה, אני לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן שאתה כבר לא תעשה אותו. לעולם. וזה נותן לי את ההרגשה הכי נוראית בעולם. איך הערצתי אותך אין לך מושג. עבדתי עם כל כך הרבה אנשים בצבא ורק חלק מאוד מצומצם מהם היו באמת אנשים. איך כל פעם שרצית לבוא אלינו לחמ"ל התקשרת ושאלת אם אנחנו צריכות משהו. מי עושה דברים כאלה בכלל? היית כל כך סובלני ועדין שממש קשה להאמין לפעמים שאתה מ"פ בצבא. איך אהבתי לשבת ולדבר איתך, להקשיב להסברים המפורטים והברורים שלך בשקט ובסבלנות אין קץ. אני מקווה שטוב לך שם למעלה ושיש מי ששומר עליך ודואג לך. מתגעגעת המון, לו רק היית יודע כמה".
כתב בנבה: "השבוע נתקלתי במשפט: 'התכנסנו כאן להתייחד עם זכרו...' חשבתי כמובן על כל ההתכנסויות הקרבות ובאות בחודש הקרוב, והתחדד לי דבר מה. איתך אין להתכנס ולהתייחד עם זכרך. אין יום שלא עובר לי בלי לחשוב עליך. ההתכנסות איתך היא תמידית. בהחלטה שהרגע קיבלתי ורציתי לדעת מה דעתך, בהתלבטות לגבי דבר מה, באוזן קשבת ללחצי היום-יום ובעוד הרבה רגעים כאלה ואחרים. מדי פעם בפעם אני מוצא את עצמי יושב בהוויה, במציאות, והווליום לאט לאט יורד וכל המציאות הרוחשת סביבי כאילו מתנתקת ממני, הכול הופך לקולות רקע ולאט לאט המציאות נראית כמו ממבט ציפור, כמו שאולי אתה רואה אותה במקום שבו אתה נמצא. ואז בדיוק אז אני קצת מרגיש אותך קרוב... מתגעגע כל יום".
כתב עומר יוחנן: "בנג'י, תודה רבה לך על הכול. על היותך חבר, מפקד ואדם מדהים. לימדת אותי את כל הדברים שמפקד צריך לדעת. לעולם לא אשכח אותך".
ההורים ג'ודי ודני, האחים והחברים, ביקשו למקד את הנצחתו של בנג'י בדאגתו לחייליו. כשלב ראשון הוקמה קרן על שמו שמגייסת כספים בעבור פרויקטים לחיילים בודדים. כמה חודשים מאוחר יותר, החל לרקום עור וגידים מיזם "הבית של בנג'י" - הקמת בית חם לכחמישים חיילים בודדים או ממשפחות הרוסות, שאליו יוכלו להגיע בחופשות ולקבל תמיכה וסיוע, עזרה כספית, שירותי כביסה, ארוחות, מחשבים לתקשורת עם המשפחות שאינן נמצאות בארץ, סיוע במציאת עבודה ובלימודים אחרי השירות הצבאי ויותר מכול - אהבה ותשומת לב.
ב-25 במאי 2007 התקיימה לזכרו של בנג'י צעדת התרמה בשדות שסביב רעננה בהשתתפות כ-1,500 בני אדם - בני משפחה, חברי ילדות, חיילי סיירת "אגוז" וטירוני "גולני". במהלך הצעדה נאספו למעלה מ-200 אלף שקלים לטובת הפרויקט.
מפקד חטיבת "גולני", אלוף-משנה תמיר, נשא דברים בתחילת הצעדה ואמר: "הבית של בנג'י יהיה המשך ישיר של מורשתו".
"הבית של בנג'י" עתיד להיפתח בסוף 2008.
ראשי הקריה האקדמית קריית אונו החליטו להקים קרן מלגות לסטודנטים מצטיינים ונזקקים על שמו של בנג'י.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מיר ויוסף. נולד בשעות הצהריים המוקדמות של יום י"ד בסיוון תשמ"ה (3.6.1985) בבית החולים "העמק" אשר בעמק יזרעאל.
גדל, התחנך והתבגר בקיבוץ מרחביה. יונתן היה הבכור במשפחה. לימים, גדל התא המשפחתי וליונתן נוספו שתי אחיות - שרון ועדן.
כבר בילדותו המוקדמת, בשישייה שבבית הילדים בקיבוץ (פעוטון עופרה), התבלט יונתן בשובבותו הגדולה ובחן אישיותו. כמנהיג טבעי הוביל את השישייה למעשי שובבות אבל כמו בהמשך חייו, היו אלה תמיד בגבול הטעם הטוב. בהמשך, בגן הילדים, התגבשה חברות אמיצה עם ארנן רז ועמית גרוסמן, חברות אשר תלווה את יונתן עד יומו האחרון.
מגן הילדים עברו ילדי הקבוצה לבית-הספר היסודי "אופקים" ("חצ"ב") שבקיבוץ ומשם - למוסד החינוכי "עמקים" אשר בקיבוץ מזרע. יונתן היה תלמיד טוב אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיים החברתיים, לפעילות בתנועת "השומר הצעיר", לספורט, לטיולים, למוזיקה ולסרטים. הכול זוכרים כיצד החליט לערוך טיול אופניים מקיבוץ מרחביה עד לכנרת; בנחישותו, הצליח לרתום את ילדי השכבה בקיבוץ ואת הוריהם וכך יצא טיול בן יומיים לדרכו.
אהבתו הגדולה של יונתן למוזיקה ניכרה מגיל צעיר. עוד בהיותו בן עשר החל ללמוד לנגן בגיטרה קלאסית והתמיד בכך במשך שש שנים. בגיל שש-עשרה עבר לגיטרה חשמלית והחל לנגן מוזיקת רוק. לעתים, כדי לגוון, היה מתופף בתופים. יונתן ניגן באולפנה למוזיקה בקיבוץ מזרע ויזם הקמת הרכבים מוזיקליים להופעות בית ספריות ולמסיבות חג בקיבוץ. בעיזבונו נותרו סרטי וידאו שבהם הוא מתועד מנגן ושר בהופעות שהתקיימו בבית הספר.
פרט לכישרונו המוזיקלי, גילה יונתן הצטיינות יתרה גם בספורט. הוא שיחק בקבוצת הילדים של "הפועל מגדל העמק" בכדורגל, וכן התמחה בריצות ארוכות.
יונתן התאפיין בלב רחב, בנועם הליכות ובצניעות גדולה. הוא נהנה מחיי חברה שוקקים ובמנהיגותו השקטה סחף אחריו את חבריו בשכבה לפעילויות שונות. תמיד היה מוקף בחברים ובחברות שהעריכו אותו וידעו כי הוא נועד לגדולות. אדם חם ואוהב היה שידע לחלק בתבונה את זמנו בין משפחתו לבין תם - חברתו זה ארבע שנים, וזאת בלי להזניח את חבריו. כינויו, כפי שנכתב בספר המחזור, היה "הגבר".
בהתקרב מועד הגיוס החל יונתן להכין את עצמו לצבא בידיעה ברורה שהוא מצטרף לאחת מיחידות העילית של צה"ל. לשם כך הרבה להתאמן ושיפר את כושרו הגופני.
בסוף חודש נובמבר 2003 התגייס לצה"ל והצטרף ליחידת "מגלן". במהלך המסלול שמר על אופטימיות גדולה והיה נחוש לסיימו על אף הקשיים. בתקופת ההכשרה וגם לאחריה השתתף יונתן בפעילויות מבצעיות, ועל כך נהג לומר "יש עבודה לעשות ומישהו צריך לעשות אותה".

ביום העצמאות החמישים ושמונה למדינת ישראל קיבל יונתן תעודת הצטיינות יחידתית על תרומתו ליחידה ועל מצוינות אישית ומקצועית. בטקס שהתקיים ביחידה ציין אלוף-משנה אמיר ברעם (אז מפקד היחידה) את נחישותו ואת אומץ לבו של יונתן ואת הצלחתו בהובלת צוותו ויחידתו להישגים במלחמה המתמשכת מול ארגוני הטרור.
ביולי 2006, כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה, עלה יונתן עם יחידתו ללבנון. כוח מיחידת "מגלן" יצא לרכס הסמוך לכפר מרון א-ראס ומשימתו - לשתק את מקורות הירי לעבר אביבים וצפת. בבוקר יום כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006) נתקל הכוח במחבלי החיזבאללה. בעת ההיתקלות היה הכוח בעמדת נחיתות לעומת האויב אך הלוחמים הסתערו באומץ וניהלו קרב פנים אל פנים מול המחבלים. בעת הקרב נפגע יונתן בראשו ונפל. לחילוצו נזעק חברו הטוב, סמל-ראשון יותם גלבוע, ובמסירות נפש ניסה להצילו. בניסיון נועז זה הקריב יותם את חייו ונפל אף הוא.
יונתן הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוצו, מרחביה, כשמאות מלווים אותו בדרכו האחרונה. איילון, חברו לצוות, סיפר כי לפני היציאה לפעולה ביקש ממנו יונתן שאם חלילה יקרה לו משהו, שיקריא על קברו את השיר "הנסיך הקטן מפלוגה א'?" (על בסיס שירו של יהונתן גפן "הנסיך הקטן מפלוגה ב'?"). איילון קיים את הבטחתו ובעיניים אדומות מבכי הקריא את השיר.
יונתן בן עשרים ואחת בנופלו, הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

מפקד הפלוגה, סרן ישי, ספד לו: "אני משחזר את השיחה אתך מלפני שבוע, היית אכפתי ויוזם. צוות ברוכי היקר, נבחנתם בתפקיד מול אש אויב ועמדתם בגבורה. יחידת 'מגלן' מרכינה ראש בהילקחו של אחד מטובי בניה".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף אליעזר, מפקד היחידה: "יונתן פעל יחד עם צוותו מול האויב המשחר לטרף אזרחי מדינת ישראל בגבולה הצפוני של מדינתו ובעורף שטחה. יונתן יצא יחד עם חבריו להשבית את הקנה היורה על מושב אביבים ועל צפת. לשם כך הם יצאו וכך גם מומשה משימתם בסופה. יונתן חשב שלא ייתכן מצב בו הצפון נתון תחת אש, ומול המשימה יצא עם רדת ליל. לא כך חשבנו להיפרד מיונתן, הבשורה הנוראית הממה את יומנו.
יונתן היה ילד עם כריזמה בלתי נתפסת, עלם חמודות בעל מיומנות טבעית וידי זהב. יונתן היה ציר מרכזי בהווי היחידה ובייעוד המבצעי שלה, לוחם הפורט עלי גיטרה, וסוחף אחריו ללא מילים, ללא רעש, במנהיגות שקטה וכובשת.
ראשינו מלאים זיכרונות של חיוך מפורסם שהפך לסמלו המסחרי, סיפורים על התנדבות השזורה בצניעות מיוחדת.
שמחת החיים שיונתן נשא עמו הייתה כמשענת עבור הסובבים אותו. חבריו ומפקדיו מספרים על לוחם אופטימי עם ביטחון עצמי מדבק המעורר את החברים לעשייה. ... יונתן בחר כמו חבריו בדרך קשה, דרך לוחמים. אלה שאינם הולכים בשבילים בהם אנו, הלוחמים, צועדים - לא יבינו. הם לא יבינו מה היא לנו הבשורה כי אחד מהחבורה נלקח, אחד מעצמנו ומבשרנו. כמו הבחורים הטובים ביותר שיש לעם הזה בארץ הזאת, יונתן קם והתנדב לשורות היחידה, בחור יפה תואר בעל עיניים כובשות, אהוב הבנות והבנים. ...
משפחת הדסי היקרה, החינוך אותו הענקתם ליונתן, החום והאהבה שהקפתם אותו, גידלו נער מקסים ואהוב, לוחם עשוי ללא חת. יונתן הוא חלק מאתנו גם אחרי לכתו, ורוחו האופטימית אתנו בלב. את חיוכו האחרון המופיע מבעד לתמונות האחרונות נישא עמנו יחד עם סיפור חייו. יונתן הוא חלק ממשפחת 'מגלן' וחלק נצחי מאתנו".
העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את אירועי הלחימה. אחת הכתבות מתארת רגע בלתי נשכח במהלך ביקור התנחומים שערכו בבית משפחתו של יונתן נשיא המדינה ורעייתו: "קצין מהיחידה ניגש להורים השכולים, יוסי ומיר, ונתן להם את התמונה האחרונה שבה צולם בנם עם חבריו. בתמונה מופיעים גם יותם, שנהרג אף הוא, וחברים נוספים שנפצעו. התמונה של הלוחמים צולמה כמה רגעים לפני שהם יצאו לפעולה שממנה לא חזרו שניים ונפצעו חמישה".

ביום 11.8.2007 הוענק ליונתן ציון לשבח מטעם מפקד החטיבה "על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות ודוגמה אישית". את הצל"ש קיבלו בשמו של יונתן הוריו. וכך כתב אלוף-משנה גיל ברק, ראש מטה עוצבת האש, בנימוקים לצל"ש: "בתאריך כ"ג בתמוז תשס"ו (19 ביולי 2006), במהלך היתקלות מטווח קצר של כוח 'מגלן' בשמורת הטבע שעל רכס ג'ל אדיר שמצפון למושב אביבים - שימש סמל ראשון יונתן כחובש לוחם בכוח. עם היתקלות הכוח הוא הסתער ראשון לעבר המחבלים. סמל ראשון יונתן פעל באומץ לב רב, וללא היסוס להשגת המטרה מול אש אויב. עם הסתערותו לעבר המחבלים הצטרפו להסתערות זו שאר הלוחמים בצוות והצליחו לפגוע במחבלים ולנטרל את האויב; בקרב זה חיסל הכוח מספר רב של מחבלים. עד לאירוע זה היה סמל ראשון יונתן שותף לכמה פעולות נוספות בתחילת המלחמה של הפעלת אש מדויקת לעבר יעדי חיזבאללה, פעולות שתרמו לפגיעה ולהשמדה של מחבלים.
סמל ראשון יונתן הדסי הפגין במעשיו בקרב זה רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב יוצא דופן, גבורה עילאית ותושייה, כושר פיקוד תוך חירוף נפש".
על קברו של יונתן נחקקו המילים: "אחיהן של שרון ועדן. אוהב ונאהב, ננצור בלבנו לעד".

למד באוניברסיטת חיפה במכינה הקדם אקדמית.
לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

אלעד בנם הבכור של אמנון ודניאל נולד ב- 14.12.1980 בקיבוץ אילות . ילד טבע , יפה תואר, סקרן, חייכן וטוב לב.
אלעד הוא אחיהם של בעז ודורין. את לימודיו עשה בבית הספר באילות ובהמשך בבית הספר האזורי " מעלה שחרות " המשותף לקיבוצי הערבה הדרומית .

בעת מבצע ענבי זעם הכיר את חברתו סיוון שהגיעה כמו ישראלים רבים לאילות כדי למצוא מפלט ממטחי הקטיושות שנחתו על ישובי צפון הארץ.
את שרותו הסדיר עשה אלעד כלוחם בפלח"וד בצנחנים ועם שחרורו צורף במילואים לגדוד החה"ן של הצנחנים .
לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה סיים אלעד את לימודיו במכינה באוניברסיטת חיפה כהכנה ללימודי הביוטכנולוגיה אותם עמד להתחיל לאחר טיול המתוכנן עם סיוון בתאילנד באמצע אוגוסט .

אלעד אסף אליו חברים ממקומות שונים. בכל מקום אליו הגיע אלעד מוכר כאחד שתמיד אופטימי , תמיד מחייך, תמיד עומד במשימות, תמיד יודע לומר מילה טובה, תמיד היה הגורם המאזן והמפשר בין כולם .

אהבה גדולה היתה לאלעד לטבע, לנופים וכמובן לים .הוא אהב לצלול בכל הזדמנות והרבה לטייל בארץ ובעולם.

חיוכו ימשיך ללוות אותנו לעד.

הספד לאלעד

אני רוצה לומר לך.

אמא לא מגדלת גנרל. אמא מגדלת ילד.

אני, אתה יודע, חושבת שהשלום הוא הדבר האמיתי.

ואתה יודע שהייתי שותפה לעמידה בצמתים ב"שלום עכשיו" וב"נשים בשחור".

פעם אמרה לי ד"ר קבוט, שעמדה אתי באחת ההפגנות, שהבן שלה - לא אוהב את ההפגנה של האמהות.

אמרתי לה -שזה בדיוק ההפך אצלי.

אנחנו משוחחים. אני מדברת איתך ואתה אומר לי: אמא, זה לא כך... תצאי מהבועה שלך...

אני מסבירה לך שמהמרחק שלי ניתן לראות את הדברים אחרת.

לא חייבים תשובות של אש.

אפשר בדיונים, אפשר בדיבורים, לא חייבים במלחמה.

מיום לידתך חשבתי והתאמצתי בכל דרך -שלא תגיע אתה להיות חייל במלחמה.

עכשיו אני כועסת!!!

עכשיו אני חסרה אותך!!!

קישורים נוספים לזכרו:

תמונות של דן ז"ל

סיפורי ילדות

סיפורי צלילה עם יוני

מכתב לאלעד ז"ל שכתבה אחותו דורין במלאות שנה למותו

מכתב לאלעד ז"ל שכתבה חברתו סיוון

"ארבעה בדירה אחת" על ההווי בדירת הסטודנטים בחיפה

איך זה שכוכב אחד נופל

שיר לזכרו

La sorbie d'Elad

אתר "בדרכם" לזכרם של לוחמי גדחה"ן הצנחנים (מיל') שנפלו במלחמת לבנון השנייה יחד עם אלעד ז"ל