לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בנם הבכור של ליאורה ויעקב, אח לרועי, יובל ורעות. נולד ביום י"ח בניסן תשמ"ב (11.4.1982) ביישוב קדרים שבצפון הארץ למשפחת חקלאים ממושב נעמה שבבקעת הירדן. בהיותו בן חודש, עברה המשפחה להתגורר בנעמה. גיא ינק מילדות את האהבה לארץ ולאדמה והיה בן מושב בכל רמ"ח אבריו. טיולים לרוחבה של הארץ, רכיבת אופניים אתגרית, סקי, נגינה בגיטרה ושירה היו כל עולמו.
גיא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גפנים" שבבקעת הירדן והמשיכם בבית-הספר התיכון "בויאר" שבירושלים, שם התגורר בפנימייה.
בנובמבר 2000 התגייס גיא לצה"ל ושירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל במסלול בני משקים. תקופות ארוכות של שירותו עשה בגזרות שכם, חברון וג'נין.
לאחר שחרורו התקבל לקורס אחיד של רשות שדות התעופה ועבד כאיש ביטחון במעבר הגבול "נהר הירדן" שבבית שאן. בסיום עבודתו שם יצא עם חברו הטוב דודו לטיול לא שגרתי לסין ולמונגוליה ובאמתחתו הגיטרה וספר שירי ארץ ישראל.
לשלב השני של הטיול הצטרפה חברתו לחיים ליהי, והשניים טיילו בהודו. בטיול התגבשו אצל בני הזוג הכוונה והרצון לחזור לארץ, להינשא ולהתגורר בדירת בנים ממשיכים במשק המשפחתי שבנעמה. "כשהוא היה בהודו", מספרת ליאורה, אמו, "סיפרנו לו במסנג'ר שיש אספת חברים בנושא בנים חוזרים ושאלנו אותו אם לצרף אותו לרשימה. הוא אמר, 'אימא, אני תוך שלושה ימים בבית'. בתוך שלושה ימים הסבנו את המשרד שלי למגורים והכנו להם בית קטן בחצר שלנו. הם חזרו ובמשך כמה ימים ראינו שגיא מתנועע באי-נוחות עד שדיברנו אתו והתברר שהטיול שינה בו משהו וכל מה שהילד שלנו רצה, זה לעבוד אתנו במשק. ... הוא הצטרף לעבודה והיה אחראי על תחום הכנת השתילים, שזה חלק חשוב ביותר בגידול תבלינים". גיא שאהב את עבודת החקלאות, התחבר והתמסר אליה בכל לבו.
החלטה נוספת שקיבלו גיא וליהי במהלך הטיול הייתה לפתוח בית קפה במושב שיהווה מקום מפגש לצעירי הבקעה. "גיא-לי קפה", הנושא את שמותיהם של גיא וליהי, היה השם שנבחר למקום המצליח שמשך אליו מבקרים מכל בקעת הירדן, ושם זה מקבל היום משמעות סמלית ומיוחדת. גיא הצליח ליהנות מבית הקפה חודשיים בלבד, אך הספיק להנהיג במקום מסורת של "ערב במה פתוחה" שבו אפשר לכל הצעירים המעוניינים בכך, לבטא את כישרונם, לשיר ולנגן.
אך גיא לא הסתפק בכך. כמי שהנתינה והדאגה לאחרים היו חלק מאישיותו, ביקש להצטרף ליחידת ההצלה "מגילות ים המלח" - יחידת הצלה הפועלת במדבר יהודה והמתמחה באיתור ובחילוץ מטיילים שאבדו, והספיק להשתתף בשני חילוצים.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התייצב גיא ללא היסוס מתוך הבנה ברורה שזוהי מלחמה על הבית - מלחמה על עצם קיומנו. ב-30.7.2006 גויס לשירות מילואים ב"צו 8", ועלה ללבנון עם גדודו - גדוד חי"ר.

ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, נפל גיא בקרב בכפר עייתה א-שעב. גיא השתתף בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ועל שלוחותיו. טיל נגד טנקים שירה החיזבאללה פגע בעמדה ששהה בה, וגיא נהרג במקום. במהלך הקרב נפלו גם חברו הטוב רב-סמל (מיל') יניב שיינברום, סגן (מיל') אליאל בן-יהודה ורב-סמל (מיל') אלעד רם.
גיא, בן עשרים וארבע בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר עם לכתו הורים, אח, שתי אחיות ובת זוגו לחיים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
לבקשת אמו של גיא נתרמו איברים מגופו כדי לסייע בשיפור איכות חייהם של חולים שנזקקים לניתוחי עמוד שדרה או בטיפול בגידולים סרטניים הפוגעים בעצמות.
גיא הונצח בפינת זיכרון בבית הקפה שהקים, "גיא-לי קפה". גיא מונצח באתר אינטרנט, בו מופיעים סיפור חייו, אלבום תמונות, דברי משפחה וחברים, שירים וקישורים לכתבות, לבלוגים ולאתרי הנצחה נוספים שבהם הוא מוזכר.
לזכרו של גיא חוברו שירים רבים. דודתו, רויטל וינשטוק, כתבה את "שיר לגיא" שהלחין יוחאי בלום וביצע גידי גוב: "גזע חסון רק רוח זעף תפיל / כד אם ייפול לרסיסים יישבר / ענן כי ייסע על שמש יאפיל / וחושך ישתרר אז מכל עבר // אז איך ייתכן שנפל פה חסון / ולב הוא שנשבר לרסיסים / ומחנק מתגנב לשמע האסון / וחדרי הלב בכאב מכוסים // עוד לא מובן, הזמן עוד קצר / ייקח עוד זמן רב בוודאי / זמן לתפוס, לקבל, להפנים - איך אפשר / שלא נראה אותך יותר גיא // אבל בית חסון לא תפיל רוח נושבת / ורסיס לרסיס על אופניו דבוק / זהו כוחה של משפחה אוהבת / שתעמוד מול הכאב הנורא בחיבוק".
שיר נוסף שכתבה רויטל: כמו דקל שצנחו ענפיו / וגזעו נשמט קדימה / הוא רכן אל מול מנחמיו / בוכה כתינוק בזרועותיה של אימא // והיא כגפן נמוכת קומה / שולחת למעלה ענפים תומכים / אל נערים שזה הגיעו לנחמה / ממאנים להתנחם ובוכים // והתמר, שפל הצמרת / גדוע אשכול תמרים בדמי ימיו / והגפן נקטר ענבים מגרת / על אשכול שלא הספיק לחנוט פרחיו // שניהם יושבים ומבכים / את הנער שיצא אל הקרב / ענפיהם שלובים, לבותיהם שותתים / על מלחמה שממנה לא שב".
שיר נוסף לזכרו של גיא נכתב והולחן על ידי נטע מילר שאף ביצעה את השיר עם רעות, אחותו: "חלום נרקם בקצב נשימה / שואף אותך, מחיה אותך / הזיכרון הוא לא נרדם / כך הוא יאמר לך כל לילה / אך את לא תדעי / עכשיו הוא למעלה / את שרה לו שיר / פנים, דמעות, ימים, לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אימא אדמה // שומעת שקט בתוך סערה / הריח אינו מרפה / והתשובה לשאלה לא תימצא בלעדיו / את שרה לו שיר // פנים, דמעות, ימים, לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אימא אדמה // עכשיו את זאת שהולכת / והוא זה שנשאר / סוגרת את הדלת, בוכה אל תוך הכר / החלום נגמר / עכשיו המציאות שמכה / בפנים עם הדמעות, ימים לילות / בלעדיך ילד וילד תישאר / כגיא נפרס על ארץ מלחמה / קרוב עכשיו נושק את אמא אדמה / לא נשכח את פרח המדבר / ונשיר לו שיר...".
באזכרה שהתקיימה במלאות שלושים יום לנפילתו של גיא, נשא דברים יובל, מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד: "... גיבור, אהבת את המדינה, האמנת בדרך, יצאת למלחמה בתחושת שליחות לאור החינוך שעליו גדלת, אזרחים כמוך נדיר למצוא היום. לוחם אמיץ שכמוך, אדם וחייל מיוחד כמו שהיית, אני מאחל לכל מפקד.
ביום שנכנסנו ללבנון, הלכת למ"פ לבקש להיות בקו הראשון. כן, אני מודה, הרגשתי ביטחון שהיית אתי, הייתי בטוח שאם אתה נמצא, אני יכול להניח את הראש, אני יכול לישון בשקט שאתה ער. אבל עכשיו, לפני שאני הולך לישון, אני רואה אותך בעיניי, אני זוכר אותך, אני רואה אותך ברגע ההוא הנורא ואין לי יותר ביטחון. ...
בשם הרעות הזו שהלכנו בשמה יחד אנחנו נהיה חזקים. בשם הרעות הזאת, אנחנו נזכור אותך תמיד. לא נשכח את אומץ הלב, את תחושת השליחות, את האהבה, את האמונה בדרך".
כתב אלעד: "חאסון, עברו כבר שלושים יום, ואני עדיין מקווה בתוכי כל יום מחדש, שאולי נתעורר פתאום כולנו מהסיוט הנורא הזה ושנחזור למה שהיה פעם. ...
חאסון, אחרי כל מה שעשינו ביחד בסדיר ובמילואים, כל הצחוקים הבלתי פוסקים, החיקויים, הסיפורים שרק אתה יכול לספר תוך כדי תיאורים שמאפיינים רק אותך. ואיך שאתה נסחף עם הסיפור ומוסר מלא פרטים שבטח לא היו רק כדי שהסיפור יהיה יותר מצחיק. וכמובן שיחות הנפש שנמשכו שעות שבהן דיברנו על כל דבר אפשרי. ...
אני רוצה להגיד תודה להורים שלך ליאורה ויעקב ולכל המשפחה והחברים, שגידלו אותך ויצרו דבר כל כך מדהים. ולך חאסון, תודה ענקית על שנתת לי להיות חלק בחיים שלך ולימדת אותי המון והשארת בי כל כך הרבה זיכרונות ורגעים מדהימים שחלקנו ביחד במשך השנים. ... אוהב אותך מאוד ומתגעגע".
בטקס יום הזיכרון תשס"ז שהתקיים במושב נעמה, הספידה האם את בנה: "... בן יקר, פרח המדבר שלנו, גזע חסון אמיתי. אנחנו קמים בבוקר ומחכים לפתיחת הדלת שלך, מחכים לראות ולנגב את הבוץ שהכנסת כשחזרת מהחממות, מתגעגעים לוויכוחים על הריסוסים בחממה, מתגעגעים למשפט 'אימא, אני צריך אוטו ליום שישי, נוסעים למנרה', מתגעגעים לסימני גלגלי האופניים על הקיר בכניסה, מתגעגעים לראות אותך בבית, בקפה עם ליקוש, מתגעגעים לילד שבך,
מתגעגעים לנגינת הגיטרה שלך, מתגעגעים לתמונות הסקי שלך ושל רועי, מתגעגעים לשמוע אותך קורא לאבא ולו פעם אחת נוספת 'אבוק'.
גיאה, לא יכולנו לחנך אתכם הילדים אחרת. אהבת את הבית שלך בנעמה, אהבת את חבריך ואהבת את המדינה הזו ואף שילמת על כך בחייך. גיא, אני בטוחה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ורואה את הגן החדש ואת כל העומדים בו שבאו להיות עמנו בערב זה. אני בטוחה שאתה חש את כאב כולם. ... דע לך, בן, עם כל הכאב נמשיך הלאה, נזכור את חיוכך ולא נאכזב אותך. נוח בשלום על משכבך בן יקר".
במלאות שנה למלחמת לבנון השנייה כתבה האם שיר לזכרו של בנה: "רק עוד שעה / בה אוכל ללטף את פניך גיא / לחבק עד כלות הנשמה / להגיד כמה אוהבת - עד שתאמר די / ולהריח אותך באותה הנשימה / רק עוד שעה / שבה אבא ואתה בחיבוק גברים / תיפרדו בדממה דקה / אבא מאופק, לא מרבה במילים / יבטא כך אהבה עמוקה / רק עוד שעה / לשיחה על חממות בלי להסס / אני מחכה לעצותיך כל כך / מה לשתול, מה לגדל, מה לרסס / גיא שלנו שהפך לחקלאי משובח / רק עוד שעה / של הזדמנות להיפרד מרועי, רעות ויובל / אחים אוהבים לאח יקר / לשבת מחובקים, סופרים זמן שיאזל / ושואלים דעתך על השיר בכיכר / רק עוד שעה / להיפרד מליקוש אהובת לבך / לה אנו דואגים מכל הלב / כל מילה שביקשת - למעשה הפכה / מערבבת לב כואב ואוהב / רק עוד שעה / לקבל הוראות אחרונות לקפה / ומה דעתך על הפרגולה והצל / לשמוע אותך מתלהב - זה יפה / כשידך על מותנך והמכנס נופל / רק עוד שעה / בה נבטיח שנמשיך לחיות / למרות הכאב שאת הלב חתך / ננצל כל דקה אתך להיות / ולהבטיח אהוב, שלעולם לא נשכח".
גיא הונצח עם חללים נוספים של מלחמת לבנון השנייה במסע רכיבה על אופני הרים בשביל "חוצה ישראל" שארגן אתר האינטרנט "דבוקה - טבע של רוכבים". המסע שהחל בראש הנקרה באוקטובר 2007 עתיד, במהלך שנת 2008, להגיע עד אילת. מטרתו של המסע היא ליצור מפגש ייחודי בין שכבות שונות בציבור הישראלי ולהביע הזדהות עם המשפחות השכולות.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן אלגרה שמחה ואהרון. נולד ביום ח' בטבת תשכ"ה (13.12.1964) ביפו. בן בכור להוריו ונכד ראשון, שפונק באהבה על ידי כולם. אח בוגר לישראל (שרוליק). כל מה שביקש שמוליק ניתן לו.
הוא גדל והתחנך ביפו. למד בבית הספר היסודי "ויצמן", בחטיבת הביניים "עירוני ז' " ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט שפירא", שם רכש את מקצוע פחחות הרכב. שמוליק היה לפחח משכמו ומעלה ועבד בתחום כבר מגיל שבע עשרה, כמקובל במקצוע.
בילדותו היה חבר ב"צופי הים" ביפו, ובנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת "מכבי יפו" בליגת הנערים ועתיד היה לעלות לליגת המבוגרים אך נפצע ופרש. שמוליק היה אדם נבון שאהב לסייע לכל הזקוק לעזרה.
בפברואר 1983 התגייס שמוליק לצה"ל, תחילה שירת בחיל החימוש ובהמשך עבר לשרת בצנחנים. במהלך שירותו הצבאי נפטר אביו, אהרון, מסרטן.
כשמלאו לו עשרים ושלוש שנים נישא לבחירת ליבו איריס, שהיתה אז בת שמונה עשרה וחצי. לאחר שנה וחצי נולד בנם בכורם, אהרון (רון), שנקרא על שם אביו של שמוליק. שמוליק היה נרגש מאוד, הוא היה אב למופת, עזר במה שניתן ותמיד פינק.
לאחר ארבע שנים, נולד בנם גיל. שמוליק שנכח גם בלידתו, מאוד שמח והתרגש שנולד בן נוסף. בני הזוג גידלו את רון וגיל בשמחה ואושר. שמוליק נהג לומר תמיד במצבי קושי "העיקר הבריאות". את החיים שלי אתן לילדים, כל מה שהם רוצים הם יקבלו.
שמוליק ואיריס התעקשו למרות קשיים להביא לעולם ילד נוסף, ואכן בשנת 2005 נולד בנם השלישי ליעד אור, לאחר היריון מאוד קשה. לאחר התלבטות נבחר שמו שיביא להוריו אור לעד. שמוליק היה מאושר כשליעד אור נח בזרועותיו, עיניו קרנו מאושר והוא חיבק את שלושתם תמיד.
שמוליק היה איש צבא בדמו. עשה מילואים 3-4 פעמים בשנה, גם כשרעייתו הייתה בחודש התשיעי להריונה יצא למילואים ואמר לה: "אם תצטרכי אותי תתקשרי". הוא עשה את שירותו נאמנה. בחמש השנים האחרונות לחייו שימש כקצין אפסנאות. שמוליק תמיד דאג לחייליו והיה למפקד מתחשב. בכל פעם שביקשו ממנו להשתחרר היה לוקח עליו את האחריות ונשאר במקומם.
כל חבריו, מכריו ובני משפחתו מספרים כי שמוליק היה משכמו ומעלה, תמיד עזר לכולם ותמיד היה שם כשהיו צריכים אותו.

שמוליק נפל בקרב בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) והוא בן ארבעים ושתיים. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה, בעת שהמתינו להצטרף ללחימה בלבנון. עם שמוליק נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב.
שמוליק הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, אם ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
על מצבתו נחקקו המילים: "אבא, עניו וצנוע, נדיב וטוב לב, תמיד צוחק ורק אוהב, תשאר צעיר לנצח...".
דני יופה, הקצין ששמוליק מילא את מקומו, ספד לו: "חלפון, אני אוהב אותך אהבת נפש. בשנת 94' כשהגעת בפעם הראשונה למילואים היינו בקו החרמון. לא אשכח שבעליות לחרמון עמדה משאית ואתה עליה מחלק נשק לחיילים. הגשתי לך פתק חיול ואתה לא ידעת מי אני ושאלת אם אני מהגדוד, עניתי שאני הקת"ח החדש, שאלת אותי מה זה קת"ח ונתת לי נשק. זאת הייתה החברות הראשונה שלנו ומהר מאוד נוצר בינינו קשר חזק שהיה חזק הרבה מעבר למילואים. כמה שנים אחר כך כשהתחלנו לעבוד כצמד, כשלא תמיד ברור מי עוזר למי.
"דע לך ששאבתי ממך הרבה כוח, כל חייל היה רוצה מפקד אכפתי ודואג כמוך, ועל זה אפשר רק להעריץ אותך. אתה בשבילי סמל למסירות ולחברות, לאהבת משפחה, התנדבות והקרבה. הגדוד איבד אותך. כל החיילים במחלקה אוהבים אותך ורצו להיות פה אך נגזר הגורל אנחנו חייבים לחלק את החברים בין הלוויות.
"אהרון, גיל וליעד שעדיין לא מבין, אני רוצה שתדעו שאבא שלכם גיבור. הוא שומר עליכם גם עכשיו. אבא מילא תפקיד של קצין במשך שנים בגדוד למרות שלא היו לו דרגות על הכתפיים אבל אני נשבע לכם שהדרגות שעליי שייכות גם לאבא.
"איריס, שמחה, יהודה, שרוליק, וכל שאר המשפחה תהיו גאים בשמוליק, תשאבו ממנו כוח להמשיך הלאה ולגדל את הילדים לתפארת. איריס שמוליק אהב אותך מאוד. חלפון, חבר שלי, אח שלי, נשמה, הלכת והשארת בי בור ענק. אני אוהב אותך מאוד".
מפקדו של שמוליק, אבי שיש, הספידו: "שמוליק, אני מכיר אותך למעלה מ-15 שנה בגדוד הצנחנים בו שירתנו יחד. מאז ומעולם היית שקט, תכליתי מאוד ומקצוען אמיתי. השקט שלך כלפי חוץ לא הצליח להטעות, כי ניצב בפני אדם תוסס, מלא הומור, טיפוס חברתי מובהק, אך יותר מכל חבר בלב ובנפש לכל המחלקה. רעות, להבדיל מחברות, היא המילה המאפיינת אותך בכל רמ"ח אבריך, היית קנאי בצורה בלתי רגילה לתחום האחריות שלך ונרתמת לכל משימה שאינה קשורה כלל בתפקידך, גם כשידעת כי אתה מסכן את חייך, כי נתת את כל כולך למען המשימה, למען החברים ולמען המדינה. ביליתי איתך ימים ארוכים בכל רחבי המדינה, כל גבולותיה החל מרמת הגולן, דרך לבנון, יהודה ושומרון וגם ברצועת עזה. נוצר בינינו קשר עמוק של הבנה, רעות והערכה הדדית. אני כמפקד ואתה כחייל בתחילת דרכך ומפקד בהמשך לא היה צורך להרבות במילים, כי תמיד הבנו זה את זה ללא מילים. עבדנו כמכונה משומנת היטב. תמיד הרגשתי בטוח כאשר ידעתי שאתה בתמונה, היה על מי לסמוך כי כל משימה, קלה ככבדה התבצעה על הצד הטוב ביותר. לאחר פרישתי מהגדוד שמחתי לשמוע כי הפכת למפקד מחלקה בה התחלת כחייל. היית "מורעל" על הצבא וסגרת מעגל ברמה האישית בתפקיד שאתה כל כך ראוי לו. ידעת גם את דעתי על בניית דור ההמשך והעברת רוח היחידה מדור לדור, מכל שיחות הנפש שניהלנו בלילות הארוכים שבילנו יחד.
"שמוליק, התגייסת בצו 8, באמצע החיים, להגנת מדינת ישראל והצפון. אני התגייסתי ליום אחד כדי לחלוק כבוד אחרון, לך, לחיילים שלך ולחיילי הגדוד אותו שירתת בנאמנות אין קץ עד יומך האחרון... החיוך שלך חסר לי מאוד. אני מצדיע לך גיבור שלי, על כל מה שהיית!".
איריס, רעייתו של שמוליק, כותבת: שמוליק שלי למה הלכת? איך אסתדר? איך אגדל את הפרחים שלך, שכל כך אהבת?... הבטחת לי שאתה לא נכנס ללבנון ושתשמור על עצמך. לא קיימת את ההבטחה. לא שמרת על עצמך. דאגת במקום הראשון לילדים, לי במקום השני ו'הפועל תל אביב' והצבא תמיד היו אצלך בנשמה".
אהרון (רון), בכורו של שמוליק, כותב לו: "אבא שלום, אני כותב מכתב זה בעט אדום בגלל שאדום היה אצלך בנשמה. אני יודע שאתה רוצה שנמשיך כרגיל כי אתה תמיד לקחת הכול בקלות. חבל, רציתי שתזכה לראות אותי נוהג, זה היה החלום שלי ששיתפתי אותך בו והבטחת לקנות לי אוטו... אני יודע שהיית מורעל על הצבא והלכת לנו כמו גיבור. אתה תיקבר עם דגל המדינה אני בטוח שזה מה שרצית. אבא אני מבטיח לך שאשמור על גיל ואמא ובמיוחד על ליעד אור, שעוד לא בן שנה, שאפילו לא זכית לראות את היומולדת הראשון שלו. אבא שלום...".
בנו גיל כותב לו: "אבא שלום... רציתי שתדע שאני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. אתה תישאר אצלי בנשמה לא משנה מה. אני לא יודע אם אני אסתדר בלעדיך. אתה שיחקת איתי ועם ליעד כדורגל והבטחת שנהנה מהחיים, אבל בנתיים אני עצוב. אני אוהב אותך הכי בעולם".
אהוד, חברו של שמוליק, כותב: "הבוקר הגעתי לטיפול במוסך, / מקום בשגרה, שחור ומלוכלך / אך הפעם אין רעש מדברים בלחישה / במבט העיניים גיליתי הפשר / לכל פועל במקום יש זיקה וקשר / וכולם בלי הבדל מבכים האובדן / על חבר שנפל בלבנון כקורבן. // זוכר את אותו הבחור רב החן / שיחד איתנו את הרכב תיקן / שתמיד הוא חייך וסיפר בדיחות / בעטיו כאן כולנו מלאי אנחות / ואני בלי בושה מצטרף לבוכים / ראי ארץ טובה איך בנייך הולכים / מי ייתן וההר שעליו הם דורכים / יתכסה במטה של קסם בצבעם של פרחים".
הדס, כותבת בשמה של שלומית, גיסתו של שמוליק: "שלומית רצתה שתדעו מי היה גיסה. שמוליק היה איש משפחה למופת, יפה תואר ואח ורע לחבריו בגדוד. אדם שהיה עמוד התווך במשפחתו, ששימש דוגמא לא רק למשפחתו הקרובה אלא גם לקרוביו האחרים. שמוליק מת מות גיבורים, לצד מצבת האריה השואג שהוא סמל לאלה שרצו למות למען ארצם - מולדתם. הסופר יוסף חיים ברנר כתב: 'טרומפלדור אמר לפני מותו 'טוב למות בעד ארצנו' - אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי מראשותיו'.
"שלשום הלך לעולמו מלח הארץ והשאיר אחריו אישה אמיצה ושלושה ילדים.
"ומילה אישית שלי, אתמול ליוויתי את שלומית, התרגשתי נורא כשראיתי כמה אהבה את שמוליק וכמה הייתה קשורה אליו. התרגשתי כשראיתי משפחה שלמה מלוכדת וכואבת מוות בטרם עת. מי ייתן ומרגע זה תדע המשפחה הזאת רק שמחות".
שלומית גיסתו, כותבת: "שמוליק, אני רוצה שתדע שאתה חשוב להרבה אנשים והרבה אנשים אוהבים ומחבקים אותך בדרכך האחרונה. כולם אומרים שהיית אדם טוב ובעל לב זהב, אותו הלב שהפסיק לפעום אתמול בצהריים... "שמוליק אני אוהבת אותך, אתה הגיס הכי טוב שלי. כל הזמן היית שם בשבילי, בכל מה שביקשתי ממך עזרת לי... כל דבר אתן כדי שתחזור אלינו, לאיריס ולילדים.
"שמוליק אני יודעת כמה אהבת את איריס והילדים, וגם הם יודעים. כולנו כאן נשמור עליהם ונחזק אותם בשבילך, ואתה תשמור עליהם מלמעלה. לעולם לא נשכח אותך, כל הזמן נזכיר כמה מצחיק היית, לקחת את החיים בקלות... וככה הם הלכו... בקלות! אהבת את הצבא, היית מסור, אהבת להיות עם החיילים. זה מילא אותך והיה חשוב לך מאוד.
"אני יודעת שזה השלב שבו אני צריכה להיפרד ממך, אבל איך נפרדים מגיס כמוך? איך אפשר לחשוב על החיים בלעדיך?... אני מבטיחה שאעשה הכל בשביל לשמור על המשפחה שבנית עם איריס ואעזור לה לגדל את הילדים שלך.
"אני מנשקת ומחבקת אותך מכאן. חנוקה מדמעות אני אומרת לך: 'נוח על משכבך בשלום. יהיה זכרך ברוך'."
בני המשפחה הוציאו חוברת לזכרו של שמוליק.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מינה ונחום. נולד ביום ז' באלול תשל"ט (30.8.1979) בנהלל. אח לטל, לילך וניצן.
צור למד בבית-הספר היסודי בנהלל וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר החקלאי שבכפר. השתתף בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע. בשנת 2006 סיים תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת עמק יזרעאל. צור אהב את החקלאות, המושב והעמק.
טל, אחותו הגדולה של צור, שירתה בצבא כמש"קית ת"ש ב"שיזפון" ולאחר מכן כקצינת ת"ש ב"חטמ"ר אפרים". טל סיימה, בהצטיינות, שנה ראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפסיכוביולוגיה.
טל נפטרה, בחטף, והיא בת עשרים וארבע. היא הובאה למנוחות ביום 19.10.2001.
בהלווייתה ספד צור: "טל, אחותי הגדולה, האחות שבילדות טיפה הציקה לאחיה הקטן אך עד מהרה הפכה לחברה טובה, אחות שתמיד התגאיתי והשווצתי בה... הרי רק לפני שבוע באתי אלייך ואל שחר לדירה וישבנו ודיברנו, על הצבא, על האחיות, על אימא ואבא, על טיול ועל הלימודים, ואת אמרת לי שאין לי בררה אלא ללמוד פסיכוביולוגיה. הרי איך אני יכול ללמוד משהו בלי הסיכומים שלך... אז מה יהיה עכשיו? מה אני אלמד? רק שנה ראשונה? ומה יהיה עכשיו בארוחות יום שישי? יותר אני לא אוכל לשאול את אבא ואימא מה עם טל ושחר? צמד מילים שכבר הפך למילה אחת. נראה כאילו הכול היה כבר מושלם, סיימת צבא, היית שנה בטיול עם שחר, התחלתם ללמוד ועברתם לדירה חדשה שנורא השווצתי בה - 'הדירה של טל' שטל קראה לה בית... ... וכמובן שביום כיפור ראינו כמו תמיד את השקופיות, והפעם גם עם שחר, ואת שמחת שאבא לא כאן, כי נוכל לעבור מהר על השקופיות של המשק והצבא כי לא יהיה מי שיסביר ולי לא יהיה את מי לשאול וככה נוכל להסתכל הרבה זמן על התמונות של אבא מאירופה. זוכרת איך היינו מדברים על עדי (בן דודנו שנפל), ועכשיו אני צריך לדבר גם עלייך. אוהב ומתגעגע, צור אחיך הקטן".
כתבה מינה, האם, ביום השנה לנפילתו של צור: "... היית אתנו ב-17 באוקטובר 2001 וכמעט חמש שנים אחר כך עברנו ביחד וכל אחד, טלטלה עזה, ייסורים, כאבים, געגועים לטל שלנו. חוש ההומור הציני הדק, הכל כך קולע, הצורי שהוא רק שלך, היה למשענת לנו בתקופה הכל כך קשה, לסם מרגיע להרף רגעי מהסערה. זמן האיכות שלך עם אבא בעבודה, בבית, בכל מקום, שהרי כל כך אהבתם להיות יחד, נתן לאבא כוחות להמשיך. את ה'חניה' לטל עשיתם כרגיל ביחד, מיעטת לדבר על טל, הכאב שלך היה כל כך עמוק - מה הלאה? איפה אתה גיבור שלי מוצלח?"
כותב צור, ביומן מסע, על טל: ... לפני יומיים שאלו אותי בפעם הראשונה: 'כמה אחים יש לך?' - ובפעם הראשונה לא ידעתי מה לענות. בהתחלה היססתי, אחרי זה שתי אחיות, אחרי זה שלוש, אבל אחת מתה? עדיין קשה להאמין, לא נתפס, אבל לא עובר יום בלי לחשוב עליה, מי ששאלה אותי שאלה זו, גם לה קוראים טל, וגם זה טיפה היה מוזר, לקרוא למישהי 'טל' אחרי כל כך הרבה זמן. עכשיו אני כבר שלם עם עצמי, יש לי שלוש אחיות, זה ברור לחלוטין...".
את שירותו בצבא החל צור בשנת 1998 בקורס טיס ולאחר מכן עבר למסלול בשריון, חיל שבו שירתו נחום אביו ודודו ישי. נחום (חומי) זרחי, דודו של האב, נפל במלחמת העצמאות כשהוא מפקד על פלוגת משוריינים. צור הדריך במשך שנה בקורס מפקדי טנקים כמפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, וכעוזר קצין אג"מ בחטיבה 188.
במילואים, עבר קורס מפקדי פלוגות והיה מיועד לקבל תפקיד של מפקד פלוגה בגדוד.
לאחר השירות הצבאי, נסע צור לטיול בדרום אמריקה. עם חזרתו שילב לימודים עם עבודה במשק שכללה שדרוג ובניית רפת החלב. צור הכניס שכלולים במכון החליבה החדש ונורמות חדשות של הקפדה יתרה בכל אחזקת הרפת.
כותבת אמו מינה: "... כל יום אני הולכת לאורכו של המשק, מחפשת אותך קופץ מעל גדרות העגלים בחצר, עומד על הסולם שאתה ואבא בניתם, ומרתך... רואה את הגב שלך מתרחק ממני במהירות בריצות הכושר שלך, נזכרת בילדותך הרכה, רב עם טל או אתנו, היית בורח לעגלים - לחפש מפלט ומקלט להירגע".
כותב חברו מיקי: "שידרת יציבות לכולנו. בעוד שותפיך לשכבה עזבו את העיגול, אתה נשארת פה ושכללת את 'משק 16'. ... קורצת מהחומר של המייסדים ושל הנוטרים פה בעמק, חומר נדיר כל כך בימינו...".

ביום 4.8.2006, ומלחמת לבנון השנייה בעיצומה, גויס צור למילואים. לאחר אימון קצר הגיע הגדוד לגזרת מטולה. הפלוגה נכנסה ל'תל אנחס' שמצפון למטולה. בשבת בלילה, 12.8.2006, הצטרף צור לפלוגה. במהלך התנועה שקע טנק שני בבוץ. צור נתן הוראה לכולם להישאר על הטנקים, ירד וחיבר כבלי גרירה ולאחר מספר ניסיונות הצליח לחלץ את הטנק. בשעות הבוקר של יום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006) ניהלו צור ובועז ירי לעבר הכפר אל חיאם. ניתנה התרעה על כוונות לתקוף את המוצב. תצפית זיהתה משאית חשודה ממערב לתל, באזור מוצב "גלגלית". צור פתח באש לעבר המשאית וירה פגז אחד. טיל נ"ט (שנורה מכיוון דיר מימס) פגע בצריח. צור נפגע.
מספר אליק, נהגו של צור במלחמה: "למרות שהיה קצין מילואים, ידע צור לשלב בין רצינות ומרובעות שריונאית לבין 'זרקנות' של איש מילואים. תכונה זו, אם כי לא רק היא, גרמה לי להתחבר אליו, להעריך ולהעריץ אותו בתור מפקד, למן היום הראשון. בהמשך התחברתי לחוש ההומור, הסחבקיות והחום שהקרין. הרבה פעמים כשהטלנו ספק במשימות שהוטלו עלינו, צור הנחיל בנו ביטחון ואמר שאם לא היה בטוח שהמשימה בת ביצוע וחיונית, לא היה מסכים לבצע אותה בעצמו".
כותב בועז שוורץ המ"פ: "צור. הכרנו אותך על מדים, כמפקד מחלקה, כחבר לנשק, כאדם, כדמות. אנחנו כפלוגה, הכרנו את צור - צור הסלע, צור של חוזק, של כוח, צור של איתנות. צור - של אבן צור, צור שמדליק את הניצוץ, מלהיב, סוחף ומוביל. היינו חברים לנשק ובמקרה הזה גם לצרה. ... בסוף זה קרה - הקפיצו אותנו. מאותו הרגע היית כולך עסוק באיך להיות הכי טובים, איך לנצח ואיך להוביל הכי טוב - כי היית הכי טוב. ברוגע שלך, בלי צעקות, עם יד מחבקת נתת פקודות. פשוט היית לנו כאי של שקט במלחמה של טירוף. ... במלחמה לא ויתרת - שאלת שאלות קשות, לפני כל משימה חקרת, צלצלת לכל מי שאתה מכיר לבדוק אולי בטעות הוא יודע יותר על הגזרה, מכיר את הציר, איזו עצה... אבל עם כל השאלות והבירורים, מעל הכול תמיד היה הביטחון שנתת במפקדיך והביטחון ששידרת לחייליך. באחת המשימות אני זוכר אותנו חושבים ביחד איך עושים את זה, איך נכנסים בצורה הנכונה ביותר? כשחזרתי מהפקודה כבר היית עם תצ"א ביד, סימנת שטחים שולטים, רמפות ואיומים, עלית לבדוק איך נראה השטח מהמוצב למעלה, כבר הספקת לשבת עם המט"קים, להסביר, להתייעץ, כבר דיברת עם החיילים, הרגעת והכנסת אותם לתמונה, מה אפשר עוד לומר - היית אלוף. היית מלך הטנקסטים. ידעת הכול על כל פין, בורג, תרגולות, פקודה, שו"ש או תחמושת חדישה שיש בטרקטור המשוכלל הזה ... ישבת, הרגעת, שתית קפה, חייכת, וזה היה בשבילנו הכוח להמשיך...".
כותב אביו נחום: "... לא נידבת לנו פרטים מה קורה. אמרת לי כי המלחמה הקשה שלך היא נגד פקודות אשר דרך הביצוע לא נראית לך נכונה. פעמיים-שלוש הצלחת לשנות. מה קרה אחר כך - איננו יודעים. צור ילד שלי, החבר הכי טוב שלי, אנחנו בראש אחד, במשק אתה מנהל הכול. מאז שנכנסת לעניינים הכול משודרג, התוצאות המקצועיות נוסקות מעלה. כמעט חמש שנים בלי טל ואתה המשענת של כולנו. החוזק שלך והנפש שלך הרימה אותי על הרגליים. כל דבר עושים ביחד... כף ידך שאחזה בבקר-המפקד ביום האחרון למלחמה ההיא... כף ידך אשר אחזה, תמכה ומשכה, בימים אחרי מה שקרה לטל... אלה היודעים את פועלך ירימו עיניהם ויראו את הבנוי והקיים ויראו את אשר יצרת ועשית. אלו ההולכים ועיניהם מופנות לאדמה, יבחינו בטביעות כפות ידיך המוטבעות בבטון. ויש כאלה שמושיטים ידם ומחפשים את כף ידך החזקה...".
כתבה אחותו לילך: "צור, צורי, עכשיו התעוררתי, פתחתי את העיניים וקיוויתי שזה רק חלום רע, כבר עמדתי לצאת עם הפיג'מה למטבח, לראות אותך ואת אבא אוכלים ארוחת בוקר עם קפה ומדברים על נושאי פרות, זבל או טנקים למיניהם. במקום, ראיתי אותך מהטלוויזיה. אם היית כאן בטוח היינו צוחקים שהפכת למפורסם, צור, אפשר חתימה? צור, נסעת בארוחת הערב של יום ההולדת שלי וכדי להישאר חיובית אמרתי שאתה נוסע לחו"ל וביקשתי שתביא לי מתנות, איימתי עליך שתשמור על עצמך, אבל כנראה כושר ההרתעה שלי מתגמד לעומת הנחישות והגבורה שלך. כותבת ולא מאמינה, לא ניתן לתאר את כמות הדמעות בצול וכנראה שכבר לעולם לא תצליח לחשל אותי סופית. איך אתה? כל כך חזק ויציב, גם כשלא אומר הרבה תמיד אפשר להרגיש לידך בטוח, איך עזבת אותנו? לטל, לאבא ולי היה הסכם - אתה נשאר פה אתנו, כי לטל יש כבר מספיק חברים חדשים והיא מוכנה לחכות לך גם עוד מאה שנה. מה יהיה עכשיו? מי יאהב את לולו, לולינק'ה, כמוך? מי ידליק לי את הדוד? מי יאכיל את שושקה וברק כשניצן לא בבית? מי יהיה שם לידי סתם בשביל לשתוק, אבל לשתוק אתך. צור, אני כל כך אוהבת אותך, אף פעם לא אמרתי לך את זה ואני בטוחה שגם אם הייתי אומרת היית זורק איזה 'טוב' אדיש כזה שלך, כי ידוע שאנחנו ה'זרחים' לא חזקים בהפגנת רגשות ובלשון אימא "Talk Small". תמסור ד"ש לטל ועדי ותגיד שמתגעגעים אליהם פה, תחזקו אותנו ותשמרו עלינו, כי אנחנו צריכים אתכם. אתה יודע שאתה מוזמן לחזור, מבטיחה שאכין את הפסטה שאתה אוהב ואפילו אנקה לך את הדירה (מי עכשיו בעל הבית שלי בכלל?) אוהבת המון ומתגעגעת, לילך, אחותך הקטנה".
במלאות שלושים לנפילתו כתבה לילך: "צורי, עבר חודש ואני עדיין לא מעכלת את העובדה של חיים בלעדייך. יושבים עם חברים שלך ואתה כל כך חי - סיפורים ישנים ומוכרים, סיפורים חדשים ומפתיעים שבטח לא היית רוצה שנדע ודמותך עומדת לפניי, גבוה וחזק, לרגע מתעצבן ומאדים והווריד במצחך מתחיל לתפוח, לרגע עושה פרצוף ותנועת 'ילד מוגבל' שלנו, לרגע צוחק ומסיים את השיחה ב'ממממ... ביי'. צור, אני מתגעגעת להקנטות ההדדיות בינינו, לרביצה על הספה ובהייה חסרת טעם בטלוויזיה, למראה שלך ושל אבא יושבים בפינת אוכל, שותים קפה או אוכלים 'אפרסק מאוהב' ומדברים. אני מתגעגעת אליך. מצאתי ברכת יום הולדת ממך מלפני כמה שנים, במקום ברכה נתת לי רשימת מטלות, כמה פרקטי מצדך, אפילו השארת אופציה בשבילך להארכת הרשימה בקובץ במחשב, מתנצלת שלא מילאתי אפילו רבע מהמטלות, מבטיחה שאתחיל לעבוד על זה ואפילו התחלתי, הכנתי לחם שום, בקשר לשטיפת האוטו אנחנו צריכים עוד לדבר... הברכה הסתיימה בחתימת 'אחיך הגדול והאוהב' וזה מה שתמיד היית ותמיד תהיה - אחי הגדול, המגן, הדואג, המצחיק, המשרה ביטחון והאוהב. צור, אתה לא יודע מה קרה בסוף השיר שלנו, מי ניצח ב'כוכב נולד' ושניצן באמת השתפרה בגיטרה וכדאי שנפסיק לצחוק עליה כבר. אני מקווה שאתה יודע עד כמה אני מעריכה אותך ורואה בך מודל לחיקוי. אני קצת כועסת על טל ועליך, ולא מפני שקראתם לי בשמות מסוימים לפני שנים, אלא כי השארתם אותי כאן, אחות שלישית, בלי הגג המגן של האחים הגדולים שאפשר להיתלות ולסמוך עליהם. לפני כמה ימים אבא הביא מהאוטו האדום שלך את הדיסקים שהיו שם, בתוך המערכת היה דיסק של U2 ובו השיר "With or Without You". צור, אנחנו לא יכולים לחיות Without You".
ניצן כותבת לאחיה: "כולם אומרים לנו שצריך להמשיך בחיים... איך אפשר בכלל? אתה כל כך בתוך חיי היום-יום שלנו, אני תמיד מספרת לחברות שלי: 'כמה שאח שלי חתיך ושאני רוצה שתהיה לך כבר חברה ושתתחתן שאימא ואבא יהיו מרוצים שהם סוף סוף סבתא וסבא' ... ומה עכשיו? צורי, אתה תמיד נראה לי כל כך חזק, כאילו כלום לא יכול לקרות לך... לידך הרגשתי ביטחון שאני לא יכולה להסביר אותו... אני נמצאת אצל הסוסים, עובדת בקושי... איפה אתה? על הגג של העגלים שממולם? מרתך עוד ברזל... העבודה שלך הופסקה באמצע, זה כל כך לא אופייני לך לעזוב משהו באמצע... אתה כל כך חסר. צורי... אני מתגעגעת...".
יעל, חברתו הקרובה, כותבת: "תכבה את הריינג'ר. תיכנס אליי הביתה, תשאל אותי 'רוצה לצאת?' נשמע שיר, יעלה לך חיוך על הפנים. תגיד 'יאללה', ותתופף על ההגה, עם השיר, בקצב... ניסע לרמת הגולן, תסביר לי למה זה המקום הכי יפה בארץ. תספר לי שוב את הסיפור של ישי. נשב אצלי בבית עם כל החבר'ה ופתאום תקום ותשאל אחד אחד: 'קפה?' אדליק עוד סיגריה ואתה, בפעם העשירית באותו יום, תפנה אליי ותשאל: 'אמרו לך פעם שלא מתאים לך לעשן?' תכבה את הריינג'ר. תיכנס אליי הביתה. תתיישב ליד השולחן. אני עוד מחכה...".
כותב סבא בניה: "צור נכדי האהוב / כבר עברה שנה ואתה אינך./ שנת געגועים, זיכרונות ודמעות. אתה שהלכת, מאז ילדותך, בשדות, / הלכת, בבגרותך, לשדה הקרב, / ללחום נגד אויב וצר. / ידעת לקראת מה אתה הולך. / הנך דור רביעי למייסדי כפרנו. / איך יד הגורל הרודה, פגעה בך??? / על מגש של פלדה / הקרבת נפשך למען ארצך ועמך / הלא יאומן קרה, ממש לפני הפסקת האש / ונותרו לנו געגועים ודמעות עד אחרית ימינו".

סרן צור זרחי היה בן עשרים ושבע כשהובא למנוחות בבית העלמין בנהלל. על כרית מצבתו נחקק: "צור בן מינה ונחום, אח לטל לילך וניצן".
על המצבה נחקק :
כל רגע שנשמר - זיכרון ישן / וכל מה שנשכח
עם השנים / כל שכבר עבר / האם תזכור אותם /
האם תדע? אתה שם בכולם.