לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן לגילה ולחיים. נולד בירושלים ביום י"ב בתמוז תשמ"ג (23.6.1983).
אח צעיר לשירה וליהושע ואח בוגר להלל וליונתן. נעם היה תינוק מתוק ורגוע. כבר בשלבים מוקדמים התברר שהוא שובב גדול וגם חכם גדול. "כל אחד ציין את השובבות שלו", מספר אביו, "ביום ההולדת בגן, אותה גננת שנהג להוציא לה את הנשמה בירכה אותו שימשיך להיות שובב. כי הוא היה השובב הישראלי הקלאסי - שיגע את כולם, כולל הוריו, אך היית חייב לאהוב את החום שלו, את השמחה שלו, את האינטנסיביות שלו."נעם למד לקרוא בגיל צעיר בתלמוד תורה של חב"ד, ולכן דילג על כיתה א' ונכנס היישר לכיתה ב' בבית-הספר היסודי "חורב" שבירושלים. שם, מצד אחד, הסתבך תכופות עם המורות, ומהצד האחר הפליא את כולם בידע נרחב ובתפיסה מהירה ועמוקה של החומר הנלמד.

בשנת הלימודים תשנ"ח, בהיותו בתחילת כיתה י', החל נעם ללמוד בישיבה התיכונית לחינוך תורני-סביבתי במצפה רמון, שם פרח, טייל וסיים בהצלחה את לימודיו, אך חשוב מכך - גיבש לעצמו השקפת עולם ודרך חיים. מספר האב: "לעולם לא אשכח אותה קבלת שבת בשבת ההורים האחרונה כאשר התפללנו על שפת המכתש - נוסח קרליבך - ונעם עבר לפני התיבה. שם, ביופי של הטבע שנעם כל כך אהב, ברוגע של בין השמשות במדבר, פתאום נתברר לי איזה בן תורה הוא ילד החמודות שלי".

בתורה נעם מצא את עצמו והשקיע בה את כל כולו. דרכם של הרב קוק ותלמידיו דיברה אליו, ובסיום לימודיו התיכוניים, המשיך לישיבת "איילת השחר" באילת, שם מצא בית אמיתי. בן תורה הוא היה, אבל מן הסוג המיוחד לנעם: נשאר מצחיק, חייכן, שובב. הוא גייס את כוחותיו ללימוד תורה, להתנדבות במסגרות חינוכיות שונות, לגיבוש הישיבה והחברה. נעם, שחונן בכוחות גדולים, לא הפסיק לעבוד על עצמו ולהתקדם. את נפשו מילאו שאיפות גדולות - להיכנס לתחום החינוך והרבנות, להתמסר לעם ישראל.

באפריל 2004, לאחר שלוש שנים וחצי של לימוד בישיבה הגבוהה, התגייס נעם לחיל השריון במסגרת ה"הסדר". בדצמבר 2004 יצא לקורס מפקדי טנק. כשהשתחרר, בנובמבר 2005, לקח פסק זמן של מספר חודשים מן הלימוד בישיבה. במהלך חודשים אלה שימש כמשיב בבית-המדרש של ישיבתו התיכונית במצפה רמון, ולאחר מכן הדריך טיולים - באופן מקורי ומפתיע - בבית-ספר שדה "אל ארצי" שבאילת. נעם אהב את ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריו, והאמין שטיולים הם כלי חינוכי מאין כמוהו. הוא שאף לפתח שיטות הדרכה חינוכית של טיולים, ואף התחיל בכך בטיולים הספורים שהספיק להדריך. בחודשי חייו האחרונים כתב חומרי הדרכה לטיולים המציגים הן היבטים גאולוגיים, ביולוגיים והיסטוריים והן היבטים רוחניים ומחשבתיים.

לאחר פסח תשס"ו חזר נעם ללימודיו בישיבת "איילת השחר". הוא הרבה לכתוב - בעיקר לעצמו - מחשבות, רעיונות, תכנונים וחשבון נפש. במכתב ששלח לאמו כתב, בין היתר: "... בסך הכול רובנו מרגישים שחיינו מצליחים להיות מוסריים. אחרי הרבה טלטולים מצליחים להתייצב כלכלית, מצליחים להתייצב נפשית, למצוא את הדרך ליישם ולו במעט את האידאלים שלנו. אך ישנו צליל רחוק, עמוק, קצת עמום, שצורם. כשעומדים לרגע, וחושבים על מה שחלמנו בגיל הנעורים: לתקן את כל העולם, שכולו יהיה טוב, כולו יהיה אידאלי. לתת לטוב לנצח. השאיפות האלה, לא רק שלא מתקיימות: כל העניינים הכלליים נראים כאילו הם רק הולכים ומידרדרים, ואין פתרון - מקסימום איזה שקט זמני מתוח. כל הצד המוסרי של החברה מידרדר בהתמדה, הכלכלה מידרדרת, הפער בין השכבות גדל, המצב הביטחוני נראה חסר תקווה ... והכי נורא - אנו גם הפסקנו לשאוף. ברור לנו שאין שום סיכוי.

יש לכאורה תשובה פשוטה: כל החלומות האלה הם שיגיונות של גיל הנעורים. ובאמת מצבו של האדם בעולם הוא: לנסות לא להתפרק על אף כל המציאות מבחוץ המנסה לבלעו ולגרום לו להפסיד במלחמות החיים, או יותר גרוע מזה - להפוך אותו למכונה הפועלת על כוח ותאווה, כמו כל השאר. ... העולם כולו אף פעם לא יהיה טוב. הטוב לא ינצח - מקסימום ישרוד. ... ואני עומד לי יום אחד באמצע התפילה, ופתאום שם לב למילים שאני אומר, ונדהמתי. אני עומד ומבקש בפה שלי את הבלתי הגיוני: אני עומד ומבקש את המצב השלם והעליון של עם ישראל. ... זה מה שאנו מאמינים שיצא מהעולם הקשה הזה, שכולו יהיה טוב. ולא רק חלום ורוד מופשט כזה, אלא טוב מוגדר, ממשי. ואין דבר בטוח, כמו שבטוח שהעולם יגיע לגאולתו".

ביום הולדתו האחרון, אז מלאו לו עשרים ושלוש שנים, זכה נעם להתארס עם שרה שהכיר ב"אל ארצי". השניים תכננו להינשא בי"ז באלול תשס"ו ולהתגורר ביישוב עלי, שם בחר נעם ללמוד. אך כל התכניות נקטעו.

בראשית חודש אוגוסט 2006 גויס נעם למילואים ב"צו 8" ונסע צפונה לקחת חלק במלחמת לבנון השנייה, בהאמינו בצה"ל ובזכותו של העם הקדוש להגן על עצמו ולשבת בטח בארצו.

לאחר מספר ימי המתנה נכנס נעם ללבנון בשיירה של טנקים, כשהוא משמש כטען של מפקד הפלוגה רב-סרן יותם לוטן. שעות ספורות לאחר כניסת השיירה ללבנון, ביום י"ג באב תשס"ו (7.8.2006), פגע טיל בטנק. מהפגיעה נהרגו במקום נעם ויותם.

נעם הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, אחות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

הספידו חיים, אביו: "... החיוך הזה. איך אפשר לשכוח אותו? אם לנעם היה סמל מסחרי, זה היה החיוך שלו. ... אני לא רוצה לצייר את נעם כצדיק הדור, כיצירה מושלמת. אך הוא היה ישר כמו סרגל ... הוא הכיר את החולשות. אף פעם לא חי באשליה עצמית, ולא הפסיק לעבוד על עצמו. הוא היה אדם עם כוחות גדולים ושאיפות גדולות - לעצמו ולעמו - ויחד עם שרה אין לי ספק שהיה מגיע. ...

אוי נעם, נעם, נעם!!! קרן שמש היית לנו! פקעת אנרגיה, שמחה מהלכת. ... אפילו אם אבכה אותך על מיטתי כל לילה עד מותי, אשמח שהבאנו אותך לעולם ושזכינו להכיר אותך".

חברים כתבו מכתבי פרדה ורשימות לזכרו של נעם.

כתב קרוב משפחה, בוגר כיתה ט': "נעם הדריך אותי בטיול השנתי במכתש רמון, בטיול לנגב. מתחילת ההדרכה כבר נוכחתי, נעם אינו מדריך ככל שאר מדריכי הטיולים העומדים ומסבירים בעיקר על הצמחים, האקלים של המקום והנוף. נעם היה מדריך מיוחד במינו שראה את עצמו כמחנך הבא להשפיע על תלמידו. בזמן שנעם דיבר השתרר שקט מוחלט, וכולם הקשיבו מרותקים למוצא פיו.

בלילה התקיים קומזיץ, ונעם דיבר על המיוחדות של המדבר. הוא אמר, שבזמן שהאדם נמצא בסביבת אנשים הוא בעצם בתחפושת. הוא לא באמת מתנהג כמו ה'אני' שלו ... אבל רק בשלווה ובבדידות של המדבר, האדם ... מתנהג כמו עצמו, ומביא את דעותיו מבלי לחשוש מה יגידו אחרים. ... עשה עליי רושם גדול, איך הוא מתחשב ורגיש כלפי הזולת".

אברך בישיבת "לנתיבות ישראל" שבעיר העתיקה בירושלים זוכר: "בסוף זמן קיץ הגיע נעם לישיבתנו, בירושלים שבין החומות, לבדוק אפשרות להיות בה כאברך. מיד כשהגיע לישיבה קלטתי שהוא בחור מיוחד. גזעי. ענווה ועוז. במשך יומיים ביני לביני עקבתי אחריו. ראיתיו יושב ולומד במין סדר עצמי ברור. ... הוא היה שקוע כל כולו בלימוד ברצינות מיוחדת, כאשר ניכר שזה נובע גם מיראת שמים אמיתית וגם מאופי חזק, מאדם שיודע את תפקידו בכל רגע, שיש לו מודעות לחשיבות מעשיו".

המפקד של נעם בטירונות כותב: "... אני זוכר, שבאופן כללי הוא היה 'בוגר מדי' ביחס לשאר החיילים. ... הוא אהב להגיד מה הוא חושב, גם למפקדים. אבל היה לו תמיד השכל איך להיות קצת חצוף - אבל בלי לקבל עונש. ... היה ממש כיף לעבוד אתו ו'לקרוע אותו', כי הוא היה מתאמץ, מתעצבן, מזיע - עד שהיה טוען את הפגז. היו כמה פעמים שתוך כדי הטעינה והמאמץ הוא היה שוכח שהוא חייל, אבל זה היה בסדר. כי בסגל היו רגילים שמאירסון לא תמיד מתחשב בכללים הרגילים של סגל וחיילים...".

תלמיד צעיר ממנו מן הישיבה באילת כותב: "זכיתי להיות חברותא של נעם בגמרא במשך חצי שנה ... עם נעם בעיקר הייתי מתווכח. אבל ויכוחים עם נעם - המיוחד שבהם היה שהם היו מקדמים. מעולם בוויכוחים הללו לא הייתה חס וחלילה איזושהי טינה אישית, אלא הכול היה על מנת להתקדם. ... נעם לימד אותי איך על כל סוגיה אפשר להתבונן מהמון זוויות, וכולן מאוד אמיתיות ברוב הפעמים. משם והלאה כל הלימוד שלי היה נראה אחרת".

חבר מן השיעור של נעם באילת מספר: "... נעם תמיד אהב שנינויות ובדיחות שצריך חוכמה כדי להבין אותן - וממש ממש התפעל. כשראה בלו"ז של היישוב כפר דרום הודעה על משחק כדורסל במוצאי שבת, הודעה ששילבה ביטוי משירי שבת עם המילה כדורסל : 'כאלה חיים אני רוצה. בכזה מקום אני רוצה לגור, שאפילו משחק כדורסל הוא חלק לא נפרד מתוך 'חיים של תורה'. כמו שלכל דבר יש זמן ועת, עת גם למשחק כדורסל. הכול הוא חלק מ"חיים של תורה" ולא סתם משחק והתפרקות'-".

בטקס הנצחה בישיבת אילת נשא דברים חבר וחברותא של נעם: "כל שנות היכרותי עם נעם הוא הלך הלוך ודבר. הלוך ודבר שיחות עומק חודרות, הלוך והסבר אפילו עניינים מסובכים ומורכבים בבהירות ובכישרון לחבר לילד או לקבוצה. הלוך ודבר בנועם דברים החודרים אל הלב. ובייחוד הלוך ואמור את האמירה החיה הייחודית העמוקה והאמיתית שלו.

... נעם יעקב היה חוזר גם על פכים קטנים עד שאת הכול הכול, את כל החיים הוא העלה אל הטיסה הזאת של גובהי מרומים. זאת הייתה דרישתו של נעם. מצד אחד את גובהי הגבהים של הרוחניות ומצד שני את עומקי העומקים של הנפש. הכול צריך להיות מופנם וחי. ...

עקשן גדול היה נעם. כשהחליט מהי המטרה שאותה הוא צריך להשיג היה משיג אותה ואין זה משנה כמה מאמץ ועבודה נדרשו לשם כך. נראה לי שכוח הרצון הזה הוא שעמד לו כדי להוציא אל הפועל את כל אותן המידות המיוחדות והטובות שפגשנו אצלו. גם ללמוד בישיבה לא תמיד היה לו קל, אדם חי ותוסס שכמותו, ובכל זאת החליט והצליח לשמור על תסיסתו החיה ועם זאת ללמוד ולהצליח בישיבה. ... שלם ונעים היה במעשיו, תמיד עורר סביבו שמחה וחיוך. פעם אמר: 'יש אנשים שיודעים להצחיק, אני פשוט אדם מצחיק' -". חבר צעיר מן הישיבה במצפה רמון כותב: "... לימדת אותנו הרבה. לימדת אותי הרבה על העולם, על עם ישראל ועליי. לימדת אותי ללכת עם הכישרונות שלי, עם מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו. ... כשאני חושב עליך, אני חושב על חליל. כן, כן, כלי הנגינה ההוא, שקולו ערב וצח אך קטן ולא מתבלט. שאם נושפים לתוכו חזק מדי הוא יזייף. אבל שאדם יודע להפיח בחליל את הרוח הנכונה מנגינתו עולה מעלה מעלה ומושכת אתה את השומעים. המנגינה שנשמעה ממך, נעם, היא כזאת שכל המקשיב לה היה מתחבר לעולם שלך ועולה אתך במעלות הקדושה. אבל המנגינה הזאת לא פסקה. אלו שזכו להיות לצדך זכו ללמוד את המנגינה ולנגן אותה. מנגינה נעימה, מנגינת נעם".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מילי ועופר. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ה (10.2.1985) בקיבוץ גזית. אח לערן, קרן ואלמוג. למד בבית הספר היסודי "ניצני תבור", במקום בו נולד, במקום אותו אהב יותר מכל, בקיבוץ שלו, גזית. את לימודי התיכון עשה בבית הספר האזורי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. הלימודים לא היו קלים בעבורו אך אורן נלחם, נאבק בכל מאודו, בכוח, באנרגיות אדירות, וכך גם הצליח. שנים אלה הסתיימו ואורן נושא אחריו שובל ארוך של חברים ואוהבים. נזכרת תרצה, המחנכת: "בכיתה י' היית אגוז קשה לפיצוח, אגוז קשה, תרתי משמע. מחד, היית עקשן, הדבק בעקרונותיו בצורה חסרת פשרות ... האמונה שלך בצדקת הדרך והשאיפה שלך לשלמות, היו מעל הכול. ... בכיתה י"א היית אורן אחר - גבר מדהים! השכלת לסמן לעצמך את המטרות החשובות להתמקד בהן. בסוף השנה ההיא, הייתי כל כך גאה להעניק לך תעודת הצטיינות. בי"ב כבר היית עמוק בבגרויות ועמוק מאוד בצבא - כבר לא היית תלמיד מן המניין, אלא גבר, אדם בוגר מן השורה".
בקיבוץ עבד אורן בענף הפלחה. הוא אהב את העבודה והרגיש קשר עמוק למקום עבודתו; אורן כמו אורן - מתמסר עד הסוף, עובד בטירוף שעות על גבי שעות, ללא חשבון ובמסירות אין קץ.
ביום 27.11.2003 התגייס אורן לפלחה"ן "צנחנים". מתחילת הדרך אותר לפיקוד בשל היותו בעל ערכים, יכולת מנהיגות, אחריות, מוטיבציה ואחוות לוחמים. אורן סיים מסלול ארוך וקשה ולאורך כל הדרך היה מהאנשים שהובילו ודחפו את הצוות קדימה. הוא הצטיין בכל תחום אפשרי - ניווטים, חבלה ועוד ועוד. תמיד שאף לשלמות ומצוינות והיה חבר מסור ונאמן בשעת צרה. בכל מצב ובכל מקום תמיד ליווה אותו חיוכו הרחב והטוב.
הקשר המיוחד של אורן עם הצוות שאתו עשה את מסלול ההכשרה, הוביל אותו לוותר על תפקידו כסמל של הצוות הצעיר, "הגורים", כפי שכינה אותם. למרות הפצרות מפקדיו כי יישאר בהדרכה, ואף כי נותרו לו חמישה חודשים בלבד לתום השירות, החליט אורן לחזור ולשרת עם חבריו לצוות. כשמפקדו, רם הרוש, נפצע, הוטל על אורן למלא את מקומו ולפקד על הצוות שבו שירת כאחד מהחיילים.

סמל-ראשון אורן ליפשיץ נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006). בעת פעילות בתוך בינת ג'בל, נפצע סמל-ראשון מורן כהן, חייל מהפלס"ר, ומשך שעות רבות התנהל הקרב ואי אפשר היה לחלצו. על הצוות בפיקודו של אורן הוטל להשתלט על בית כדי להוות כוח תצפית, חיפוי ועתודה לחילוצו של מורן הפצוע, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. אורן הוביל את הצוות. לאחר שכוח החה"ן השתלט על הבית, הספיק אורן לחלק את הצוות לעמדות. כאשר עמד בפתחו של אחד החדרים, נפתחה על הבית אש תופת. אורן נפגע מכדור בודד בחזהו. הוא הספיק לומר "חטפתי" ונהרג במקום. בהמשך הסתבר כי נפל מאש כוחותינו.
אורן חולץ ללא רוח חיים בעוד הלחימה נמשכת, בזכות גבורתם ומסירותם של צוותו, צוות הטנק מחטיבה 188 ומסוק חיל האוויר שהשתתפו בלחימה. בן עשרים ואחת ושישה חודשים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין שבקיבוץ גזית. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הסבא מיגל והסבתא בטי, בני משפחה רבים - חלקם בארגנטינה - וחברים אין ספור, נותרו כואבים ומבכים את לכתו.

מעל קברו נשאו הוריו דברים: "המומים, כואבים ומסרבים להאמין. מישהו לקח לנו את ילד 'השוקולד' שלנו. שחור מבחוץ, ומבפנים לבן כמו נשמה זכה וטהורה עם לב זהב ענקי שהספיק לכולנו ועוד יותר. עם האופי הקוצני והקופצני הזה שלך, לא יושב לרגע. כולנו ידענו, המסיבה מתחילה כשאורן מגיע ואז צעקות, וויכוחים, מכות, המון רעש, כי אורן זה מעבר לרעש בית, רעש שמח. הילד היפה, החייכן, האמיץ, מפזר החיוכים, האהבה וטוב הלב לכל עבר. מה לימדו אותך בבית ילד? שצריך לתת כל כך הרבה לעולם, לחברה ולחברים, להציל את כולם, ואת עצמך שכחת? אתה שתמיד אהבת את היחד הזה, של המשפחה והחברים, איך זה קורה שאנחנו כולנו יחד ואתה עכשיו לבד? ילד שלנו, פערת בתוכנו חלל עמוק, עד בלי סוף. לעולמים תלווה אותנו דמותך המאושרת, הצוחקת, שופעת שמחת החיים והאהבה. בכל מקום ובכל רגע נראה את חיוכך הענק וצחוקך טוב הלב. כל יום איתך עשה אותנו עשירים ומאושרים ועכשיו נשארנו איתך צעיר לנצח. ממישהו כמוך אין פרדה, רק אהבה ואהבה ואהבה. אבא ואימא".
הספידו רב-סרן דרור שאול, מפקד פלחה"ן צנחנים: "אורן, חייל אהוב שלי, אני כותב את מילות הפרדה ממך ולא מאמין שרק לפני רגע דיברנו על תפיסת הפיקוד על הצוות לאחר פציעתו של רם. ואתה בציניות הכל כך אופיינית לך שאלת לגבי המשך הקידום המהיר. ההיכרות האמיתית שלי אתך החלה לפני כחודשיים וחצי, עת חזרת לצוות לאחר תקופת פיקוד כסמל צוות טירונים בבסיס הדרכה, תפקיד אותו ביצעת בהצטיינות. חזרת לצוות הבוגר וכיאה וכמצופה ממפקד מיד ביקשת להיות סמל הצוות, הבכיר והמקצועי ביחידה - צוות סמ"רים (סמלים ראשונים).
למרות שמדובר בתפקיד קשה, הכרוך בפיקוד ישיר על חבריך לצוות איתם גדלת, הוכחת מיד שהאישיות הכובשת שלך והמנהיגות הטבעית הם הכוח המניע. לפני שלושה ימים נתקל הצוות בחוליית מחבלים בתנאים קשים, רם המפקד נפצע ואתה תפסת מיד פיקוד על הצוות עד לסיום הלחימה.
הובלת את הצוות בהתקפה ובחילוץ הנפגעים. אתמול בצהריים כשנפגע מורן, לוחם מהפלס"ר, והועלה הצורך המיידי בחילוצו באור יום, היה לי טבעי לקרוא לך ולצוות למשימה. מיד חילקת לצוות הוראות, גזרות אחריות, ווידאת שכולם מכירים את המשימה היטב. במשימת גבורה זו, להצלת חיי הפצוע, נפלת. אורן, עברנו היתקלויות לא מעטות בחודש האחרון שבסיומן ידעת תמיד לזרוק את ההלצה הכל כך מנוגדת למצב בו היינו, אבל הרי לכעוס עליך - אי אפשר. הרבה שיחות נפש ניהלנו בין הקרבות. לא הפסקת לספר לי על אחיך הקטן, על התכניות ממש לעוד חודשיים-שלושה, כשתשתחרר, על הכלב החדש שתקנה וששמו יישא את שם אחד הכפרים שכבשנו... למדתי להכיר אותך מקרוב והתפעלתי מהיכולת שלך להישאר קר רוח, לפקד, מהחיבור לכל אחד הלוחמים שהיה בנימי נפשך וסמכתי עליך. כל כך סמכתי עליך. אני נפרד ממך היום, מול הקבר הפתוח, כאוב ומר. לא הצלחתי להחזירך הביתה בשלום. מבקש את סליחתך ויודע שאם רק היית כאן היית עונה לי איזו תשובה צינית שבחיים לא הייתי חושב עליה. ... לעולם לא נשכח את ליפשיץ היקר שלנו, סמל הצוות הנערץ והאהוב, עם החיוך הענק שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו".
ביום השבעה למותו דיבר יאיר, לוחם פלחה"ן צנחנים, בשם הצוות: "... הלוואי שהיית יודע כמה אוהבים יש לך, ליפשיץ. כמה מעריצים, כמה חברים, כמה אנשים. ... תמיד בלטת אורן ... כולם ראו בך מפקד עתידי, אדם אחראי שראוי לפקד על צוות ... התחברת לכולם בזכות האופי הנפלא שלך. בעזרת טוב לבך פיקדת בהצטיינות על חייליך, עזרת רבות לחיילים הבודדים בפלוגה, שברת שיאים, הגשמת חלומות והכול הלך לפי התכנית... ... כולם צעדו אחריך ללא חשש ליפשיץ, כולם הלכו אחריך בראש מורם ובביטחון מלא, אורן... נשארנו כאן היום, מסרבים להאמין, נאחזים בציניות ובהומור שלך, נזכרים עד כמה אהבנו ועדיין אוהבים".
מפקד המחלקה של אורן בתקופת ההדרכה בבא"ח: "... הכול אצלו תמיד משופצר, נראה מדוגם, חייל למופת, מפקד עם דוגמה אישית. מפקד עם רוח פיקודית ועם תובנות שהתאימו לצורת הפיקוד והאמונה שלי ולכן גם בתחום הזה התאמנו כמו כפפה ליד...".
דברי "הגורים", הצוות הצעיר שהדריך אורן בתחילת המסלול: "... לימדת אותנו שגם כשהכי, הכי קשה וכבר אי אפשר יותר, מה שנכון לעשות הוא לעזור לחבר ואז קצת יותר קל, מתברר. וכשהיינו בשטח וכמעט לא היה מה לאכול, הראית לנו כיצד להכין ארוחות מצוינות, ולפעמים, מה שחשוב הוא איך מגישים את האוכל ומהן הכוונות האמיתיות. לימדת אותנו התחשבות ועזרה הדדית, חברות ועבודת צוות. ... הגורים שלך קצת גדלו ואפילו הצמיחו רעמה קטנה, וכל זה בזכותך. אנחנו כבר מנווטים לבד, ומעמידים מסדר לבד. אבל בעצם אנחנו לא לבד אלא ביחד, כי כך לימדת אותנו, שהכי חשוב זה הרעות והעזרה לחבר, כי זה מה שבסוף יישאר. כך האמנת וכך פעלת בדרך של דוגמה אישית, אמיתית. ומה שנשאר הוא טוב הלב והנתינה העצומה שלך לעולם".
ב-25 באוקטובר 2007 נערך טיול לזכר נופלי עמק יזרעאל במלחמת לבנון השנייה, אז הקריא שלומי, חבר מהצוות של אורן, דברים לזכרו: "כשזוכרים את אורן לא חושבים על אותם 'מתים מושלמים' שתמיד מספרים עליהם, אורן הוא ההפך הגמור מהם, ומי שמכיר אותו מבין את הכוונה ומדוע זה מה שהופך אותו לכל כך אהוב. אורן הוא הילד הכי גבוה בכיתה והכי שחור בכיתה. מאז הצבא הוא הפך להיות גם הכי בריון בכיתה, אבל חוץ מהצבע אין הרבה דמיון בינו לבין איך שהיה נראה בילדות - ילד קטן, רזה ומשקפופר. יש לו הליכה מיוחדת, מתנדנדת כזאת, שאפשר לזהות ממרחקים, וגב קצת כפוף בעקבות סלטה לא מוצלחת מצמרת של עץ. ההישגים שלו ממש לא באו לו בקלות. ... גם שם חדש הוא קיבל - 'נח'לה' - כמו הקפה השחור, שהפך לשם הרשמי שלו מכיתה ח' בערך. בצבא הוא הצטיין בזכות אימונים מפרכים עם תרמיל מלא אבנים על הגב וקלשון ביד ושעות על גבי שעות של ריצה. אחר כך כבר לא התפלאנו כשהוא הגזים עם הרעל הצבאי וכתב באמצע המדרכה בקיבוץ 'צוות אטיאס נוב' 3'. בכלל, בצבא הוא פרח וגדל המון מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. הוא אמנם סבל במסלול כמו כל חייל קרבי, אבל הכיר שם חברי נפש. הוא לא ויתר על קורס מכ"ים ובזכות החינוך שלו כ'מפקד הסמל' יצאו לו גורים לתפארת. גם כחייל הוא היה 'שטותניק' ובשביל הצחוקים הצטרף לכל מרד של הצוות, אבל בשנייה נהיה מערכתי כיאה לסמל של הצוות, וכשהיה צריך הרבה קור רוח וחיילות הוא לא חשב פעמיים. ... אבל מה שמאפיין את אורן יותר מהכול זה הצחוקים. היינו יכולים לשבת שעות בלי לדבר על שום דבר רציני ורק לצחוק. ... אבל לצד הצחוקים עם אורן אפשר לדבר ברצינות. הוא אוהב לספר על עצמו ולהתייעץ בכל מה שקשור למערכות יחסים עם החיילים שלו, החברים שלו, וכמובן החברות שלו. הוא גם אוהב להקשיב, לייעץ, תמיד עם נימה של צחוק ולמרות שניסה תמיד לשחק אותה מאצ'ו, גם לו נצבט הלב מבחורה.
ובגלל כל הדברים האלה, בגלל שהוא לא מושלם בדיוק כמונו אבל הכי מושלם כמו שהוא, הוא כל כך אהוב. ולנו נשאר רק לזכור, להמשיך לספר עליו ולהתגעגע".
במלאות שנה לנופלו נשאה דברים אחותו קרן: "ברגעים שנדמה שנאמר כבר הכול, בעצם כלום עוד לא התחיל להיאמר, וברגע שנדמה שאי אפשר להרגיש געגוע יותר מהרגע הזה, מגיע לו געגוע חדש, מציף וכואב. בימים אלו שאינך, אני כל כך איתך. בכל רגע של חולשה לשאול מה היית אומר לי עכשיו? ולהעלות חיוך שנזכר בחיוך שלך. ובכל רגע של אושר נחשף - להתכווץ מתחושת ההחמצה. ... השנה הזו הייתה כואבת מדי אבל תמיד הרגשתי עטופה ונתמכת מכל חברות שהייתה לך, שחשפה אותי לאנשים מדהימים. אולי הם כאלו בגלל מי שאתה או אולי בגלל מי שהם. כל אחד מהם מביא משהו ממך שכל כך מרגיע. להגדיר את הזמן שעבר כשנה מוסיף משקל כבד לכאב והגעגוע רק מתעצם, ואותם רגעים נוראים שהיו לפני שנה מורגשים כעת כל כך טריים. לוקחת אותך אתי לכל מקום.
הכנתי שיר שאותו כתבתי לאחר שיונתן הדסי נהרג וכשאתה היית בלבנון, כשבוע וחצי לפני נפילתך. לא העזתי להאמין שהשיר יקבל אי-פעם משמעות אמיתית, אך הוא קיבל אורן, כמה הוא קיבל".
שירה של קרן, "תגיד לי לאן", הולחן בידי גדעון ריקרדו: "לא צריך למות שתדע שאתה חשוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה אהוב / לא צריך מילים כי אני כבר פוחדת / לא רוצה זיכרון כי השליטה אובדת // אז תבוא אל תחזור / בלעדיך הלב יעצור / אז תגיע אז תודיע שאתה כאן // לא צריך למות שתדע שאתה אהוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה חשוב // לא צריך להתפקח כי אתה לא כאן / רוצה להיות אתך, רק תגיד לי לאן".
כתב אחיו הצעיר אלמוג: "... אורן, כבר לא מייצרים אנשים מהסוג שלך. אתה יחיד במינו, שלמרות הקשיים והמערבולות אתה עברת הכול, אמנם בקושי, אבל עברת, ועל זה אני מעריץ אותך ועל עוד המון דברים".
לציון יום הולדתו העשרים ושניים של אורן ערכו בני המשפחה, קרובים וחברים, טיול בנחל תבור, המקום האהוב על אורן.
על קברו של אורן נחקקו המילים: "עינך השחורות והיפות, החיוך הענק וים של אהבה ילוו אותנו לנצח".