לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן בכור לרחל ועמוס. נולד ביום ח' בניסן תש"ל (14.4.1970) בקיבוץ עברון.
אח לשגיא, יותם, חמוטל ואסנת. ילדותו עברה עליו בקיבוץ, בחינוך המשותף. הייתה זו ילדות שלווה, מרופדת, מלאת אהבה של הורים, סבים ומשפחה רחבה, ילדות שיש בה איזון נכון בין קרבה לטבע, לחקלאות ולאידיאלים הקיבוציים לבין זיקה לעולם תעשייתי-טכנולוגי שהלך והתפתח בקיבוץ בזכות "ברמד" - מפעל למכשירי אוטומציה להשקיה.
בית-תינוקות, פעוטון, גן "יעל" וכיתת "רעים" בבית-הספר היסודי שבקיבוץ היו התחנות שבחייו של ניסן, כאשר ארבעה-עשר בני ובנות "רעים" כשמם כן הם: כמו אחים, אז וגם היום - ידידות מופלאה, נדירה, שצמחה בלינה המשותפת, שמרה על רעננותה וכוחה, גם כשכל אחד הלך לדרכו.
כבר בילדותו אפשר היה להבחין ברמזים שיתפתחו מאוחר יותר לקווי אופי ייחודיים כל כך: התבטאות בהירה ותמציתית, מקוריות, עצמאות וידיעה כמעט מוחלטת לאן הוא חותר.
ניסן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "אופק" שבקיבוץ עברון, כשעלתה קבוצת "רעים" למוסד היא הפכה לקבוצת "שקד": קבוצה של שלושים ושישה תלמידים ותלמידות, שהם כל השכבה. כאן התחדדו ובאו לידי ביטוי היכולות הרבות והאחריות שניסן היה מוכן לקחת על עצמו בכל תחום. הוא היה ספורטאי טוב, תלמיד מבריק, חבר נאמן, נער שנון ומשעשע. ניסן שיחק בקבוצת הכדורעף של "אשרת" שזכתה באליפות בתי-הספר. בתקופה זו גם החל לעבוד בענף האבוקדו, ענף שישמור לו אמונים שנים רבות לאחר מכן.
בסיום כיתה י"ב בחר ניסן ללכת לשנת שירות בתנועתו - "השומר הצעיר". הוא הדריך בקן "שפרינצק" שבחיפה וחווה שנה פורייה ומלאת התנסויות ורשמים. לדבריו, הדגש בהדרכת החניכים הושם על הקניית ערכים אנושיים ותנועתיים. בתנועה נפגש לראשונה עם ציבור בעל דעות ימניות וכדרכו, ניסה ליצור עמם דיאלוג.
בשנת 1988, לקראת הבחירות, נשאל ניסן על ידי מערכת העלון של הקיבוץ אודות דעותיו הפוליטיות, וכך השיב: "ההצבעה בבחירות לכנסת חשובה לי ככלי למימוש דעותיי הפוליטיות. תוצאות הבחירות חשובות לי כקובעות את עתיד המדינה בשנים הקרובות. חשוב לי להשפיע ולהשתתף בבחירות".

בראשית פברואר 1989 התגייס ניסן לצה"ל. הוא עבר בהצלחה את המבדקים לקורס טיס, ומאז ועד יומו האחרון שירת בחיל האוויר - אם בסדיר, במשך שבע שנים, ואם במילואים. כל חופשה מהצבא נוצלה על ידו כדי לחזור לעבוד במטע האבוקדו שכן מכאן שאב את כוחו - מהטבע, מהחקלאות ומהשורשיות.
בשנת 1996 השתחרר ניסן מהצבא לאחר שבע שנות שירות. בריאיון לעלון הקיבוץ סיפר: "טיסה היא דבר מאוד מספק. אין קטעים רבים במהלך טיסה צבאית שבהם אתה אומר לעצמך 'איזה כיף'. הסיבה לכך היא שטיסה מהסוג שבו אנו מתאמנים היא עמוסה ולחוצה וצורכת את כל יכולת הריכוז לצורך ביצוע המשימות בצורה טובה ובטוחה. הרגשת הסיפוק מגיעה לאחר הטיסה, כשמשחזרים את הטיסה בראש". על השאלה "מה גילית על עצמך בתקופת הצבא?" ענה: "לא גיליתי שום דבר שהיה חדש בשבילי באופן מוחלט. למדתי להכיר את היכולות שלי, לקבל החלטות ולתפקד במצבי לחץ, להפעיל ולפעול בצוות עם אנשים, להתמיד בביצוע משימות. הדבר החשוב ביותר שהוכח כנכון הוא, שלטווח הארוך קיים יחס ישיר בין השקעה לתוצאות ובהשקעה רבה ניתן להשיג כמעט כל יעד".
כמתחייב בקיבוץ לפני יציאה ללימודים, ריכז ניסן את חדר-האוכל במשך כחצי שנה; את המעבר מטיס לחדר-האוכל עשה בקלות ובגמישות.
באוקטובר 1997 חזר ניסן מטיול ממושך במזרח הרחוק. הוא השתלב בעבודה במטעים והתעתד לצאת ללימודים. בינואר 1999 התקבל לחברות בעברון; שנתיים מאוחר יותר הודיע על עזיבתו, אך למרות זאת נותר קשור לקיבוץ בכל נימי נפשו ושמר על קשר עם המשפחה והחברים.
בסתיו 1999 החל ניסן את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב במגמה להנדסה וניהול. בשנת 2001 סיים את לימודי התואר וקיבל תעודת מהנדס תעשייה וניהול. במהלך אותה שנה התקבל לעבודה ביחידה האווירית של משטרת ישראל, שם שירת עד נפילתו בלבנון במסגרת שירות מילואים.
ניסן היה איש צנוע שלא חיפש תהילה להצלחותיו ולהישגיו בצבא, בלימודים ובעבודה. איש נעים הליכות וחבר נאמן, כפי שמעידים חבריו. מעטים ידעו שעבד כטייס של המשטרה וכי היה שותף למבצעים משטרתיים בעלי חשיבות רבה. לאחר מותו התגלה גם תחביבו, רכיבה בקבוצת אופנוענים - קבוצה מגובשת שביטאה את כאבה על נפילתו בבלוגים באינטרנט.

ניסן נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י"ט באב תשס"ו (12.8.2006) בעת התרסקות מסוק ה"יסעור" שהטיס.
לאחר הנחתת כוח גדול של לוחמים בעומק דרום-לבנון, כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע המסוק מטיל שירה החיזבאללה וחמשת אנשי הצוות נהרגו. עם ניסן נפלו רב-סרן סמי בן-נעים, סרן דניאל גומז, רב-סמל מתקדם רון משיח ורב-סמל ראשון קרן טנדלר.
ניסן, בן שלושים ושש בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין שבקיבוצו, עברון. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. בטקס הלוויה שרו בני משפחתו את שירה של לאה שבת "תמיד יחכו לך": "... כל מטוס שטס בשמים / כל כוכב מאיר בעיניים / מזכיר לי אותך / נחליאלי לפני הגשם / צרצרים בשעות הערב / תמיד יחכו לך...".
על קברו ספד לו אביו: "ניסני שלנו, יקר שלנו, חלק מלבנו, ילד של אהבה ויופי וכל מה שאלוהים יכול לתת לאדם. אז למה כל כך הגבהת עוף לשמים לחפש עוד. היה לך כאן הכול, והיה לנו כאן את כולך. יצאתי אתמול בלילה להביט בשמים וראיתי אותך שם. הכוכב הכי נוצץ והכי בהיר. ולמרות שכדרכך ניסית להסתתר בין הכוכבים, גיליתי אותך. כי אין כוכב כזה עם כל כך הרבה אור, אין!! אתה בוודאי תוהה שם מדוע אנחנו בוכים כל כך? 'הרי אני המאושר בעולם! יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם, יש לי את החברים הטובים בעולם, יש לי עבודה כל כך חשובה ומעניינת, וכזאת שמשרתת את כולם. ויש לי לאחרונה גם בת אח שכבר מדברת אתי ומביטה בי בתהייה, ויש לי את ליר, החתול הכי בעולם ושאף אחד לא יתווכח אתי על זה. אז מה אתם בוכים שם? יצאתי לכמה שעות לבצע עבודה כלשהי, ביצעתי אותה בשלמות ואני כבר בדרכי חזרה. אתם יודעים שאני תמיד חוזר, לא לדאוג!' ... לא, לא היית גיבור. לא, לא הקרבת את חייך בשביל אף אחד. היית ונשארת תמיד ילד של אהבה לאדם, ילד של שלום ושל חברות עמוקה, ילד ששואף לעשות הכול בשלמות אבל בצניעות, ולכן פשוט הלכת לעבודה וקצת שכחת לחזור. ילד שלנו, אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים לצעוק כל כך חזק ומתוך הלב צעקה שתגיע עד אליך, עד שם למעלה. אתה שומע?"
ניצב-משנה עודד שמלא, מפקד היחידה האווירית במשטרת ישראל, ספד לניסן: "... אופייך המיוחד והתייחסותך הנכונה והבוגרת הפכו אותך לטייס ולקצין מהשורה הראשונה שחיל האוויר הוציא מקרבו. שמחתי מאוד על החלטתך להתגייס למשטרה ולהצטרף לשורות היחידה בתוך לימודי ההנדסה, אך באותם ימים עדיין לא הערכתי עד כמה מהר תשתלב, תשפיע ותהפוך לדמות כל כך דומיננטית בחיי היחידה. במהלך שנות עבודתנו המשותפת הוכחת שוב ושוב כי מעבר להיותך טייס וקצין מעולה, אתה אדם נדיר. איש שקל מאוד לחלוק אתו חוויות, שכיף להיות לידו, דעתן וחריף, מלא שמחת חיים ואחראי ללא קץ. תכונותיך אלו, בצירוף רוגע וקסם אישי, הפכו אותך במהרה לאחד מעמודי התווך שלנו. מוביל מקצועי וחברתי.
שמחתי על שניתנה לי ההזדמנות כמפקד לגמול לך על השקעתך והישגיך, כשקידמתי אותך למקומך הראוי בניהול היחידה, כך זכינו לפירות רבים מעמלך בכל תחומי העשייה. אני מבטיח לך כי תהיה עמנו תמיד, גם בחיי השגרה וגם באירועים מיוחדים. נוח לך בשלום, אל דאגה, אנחנו נפעל ונמשיך את כל מה שהתחלת".
כתב ניר, בשם אנשי היחידה האווירית של משטרת ישראל: "... ניסן השתלב ביחידה במהירות רבה. ... במסגרת תפקידו הקרקעי הוכיח שחוץ מנועם הליכות ורגישות מדהימה לאנשים במשטרה ומחוצה לה הוא גם מקצוען אמיתי, אשר תמיד חתר להגיע לתשובה מוחלטת לכל סוגיה אשר הובאה בפניו ולא הסתפק ב'תחומים אפורים' או בלתי מוגדרים. ... מקצועיותו וכישוריו הבליטו אותו, ומהר מאוד הוא הפך לדומיננטי יותר ויותר ביחידה תוך שהוא מקבל לידיו תפקידים נוספים, שבמסגרתם פיתח קשרי עבודה מעולים גם עם גורמים 'פנים משטרתיים' וגם עם חברות אזרחיות. ... ניסן קודם כי בלט בכישוריו וכי היה ראוי. ... כמנהל, הוכיח אכפתיות רבה מכל נושא ביחידה. ... ניסן הוא טייס מצוין - חד, ממוקד, מהיר מחשבה, אחד שסומכים עליו בעיניים עצומות ...
"כחבר היה ניסן דמות שתחסר לי ולרבים מאתנו באופן אישי. כל אנשי היחידה מצאו אצלו אוזן קשבת. ... התמכרתי בקלות לידע המדהים שלו במגוון עצום של נושאים, לאהבת האדם והחי שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, לענוותו. תמיד בנחמדות, תמיד בנימוס. ... נדמה שכל אנשי היחידה הרגישו מאוד קרובים אליו וגם כאן, היו לו קשרים ענפים עם חלק גדול מהאנשים גם מחוץ למסגרת שעות העבודה. הוא תמיד ידע לעשות הפרדה ולהישאר נאמן ודיסקרטי לכל אחד ואחד מאתנו".
כתב חגי, חבר קרוב: "... מי שהכיר את ניסן מקורס הטיס, פגש טייס מלידה - אחד שכל העניין הזה של לטוס בא לו בטבעיות גמורה ובלי מאמץ. מי שהכיר אותו כמילואימניק בטייסת, הכיר טייס דעתן וביקורתי, שהתעקש תמיד לקבל הנחיות ברורות ושלמות ולא היסס להרים יד פעם אחר פעם בתדריך (או לשאול בקשר תוך כדי טיסה) 'לא הבנתי, תחזור על זה שוב'. מי שפגש אותו במשטרה, פגש קצין אחראי ויוזם, שדחף וקידם נושאים שהיו בתחום אחריותו. ואיך זה מסתדר עם מרוצי האופנועים - שיש ספק אם הם בכלל חוקיים... ואיך הלבוש הפשוט ופשטות הליכותיו מסתדרים עם מישהו שניסה כל הזמן 'לעשות' מכה גדולה בבורסה ולהתעשר? אבל אנחנו לא עיוורים, ולמעשה, כל מי שפגש אותו, בכל מסגרת, ראה את אותם דברים: טוב לב, שמחת חיים, וכישרון גדול בצד ענווה. כולנו, חברים מהקורס ומהטייסת, זוכרים שהיה לניסן חוש ביקורת חד ושנון, משולב עם הומור עצמי בריא, אדם שהשיחה עמו תמיד משעשעת ומצחיקה. ... מזה שלושים יום אני עצוב ומתגעגע מאוד".
במהלך ימי השבעה כתב שגיא, אחיו של ניסן: "... כל יום הוא יום אחר, הזמן כמו איבד את משמעותו. ... כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיפורים, ואני מרגיש כל יום שאני מכיר אותך עוד קצת ועוד קצת. זה נורא מוזר כי בעצם אתה מת, אבל בשבוע הזה אני לומד להכיר אותך הרבה יותר (ככה נראה לי) מאשר כשהיית חי ... האם אני עכשיו האח הגדול? פיזית, אולי כן, אבל בשבילי אתה תמיד תישאר אחי הגדול. ... זה לא קל, בכלל לא, זה קשה, קשה מאוד, וכרגע כל יום זה נהיה יותר קשה ונכנס יותר ויותר ויותר לעומק. ויחד עם זה אחי, יש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להמשיך לחיות ולהמשיך לשמוח. ... ובעצם זאת ההרגשה העיקרית שלי של מה שהשארת לי/לנו - לחיות את הרגע, לא לעשות חשבונות, להיות נדיב, לקחת את הדברים בקלות ויחד עם זה היה בך כל כך הרבה עומק. זה פשוט מדהים. ... אח יקר, אני מתגעגע אליך בלי סוף. את תחושת ההחמצה אני מנסה להתמיר בהיכרות המחודשת והנמשכת שלי אתך דרך הסיפורים של כל האנשים שהכרת ושהכירו אותך (ולפעמים זה אפילו מצליח), ואני לא זוכר אם אמרתי לך את זה או לא, אז בכל מקרה חשוב לי שתדע: אני אוהב אותך. שולח לך אור ואהבה וחיבוק ענק".

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן ורדה ואבינעם. נולד ביום כ"ד באדר א' תשמ"ו (5.3.1986) בירושלים.
אח לגיא ולנגה. דניאל, הילד הראשון, הנכד הראשון, הפרק הראשון בחוויה שאמו תתאר זמן קצר בלבד לאחר הלידה במילים: "אני לא זוכרת איך נראו החיים שלי לפני דניאל". דניאל נולד בדירת חדר וחצי בשכונת קריית יובל להוריו, סטודנטית למיקרוביולוגיה וסטודנט לרפואה. הוא היה תינוק בלונדיני כחול עיניים, ועתיד שכולו הבטחה ענקית: שבועיים לאחר הלידה כבר שלח ידיים למובייל הצבעוני שתלוי אל מול פניו; בגיל עשרה חודשים עמד; עוד לא חגג שנה וכבר הרכיב פאזלים; בן ארבע, הנדס מבני לגו מתוחכמים.

דניאל גדל להיות ילד אהוב, מטופח, חכם ובעל יכולות אדירות. הוא ביקר בגן הילדים במקום מגוריה החדש של המשפחה, העיר נשר, ואת לימודיו בכיתה א' החל בבית-הספר היסודי "רמות יצחק א'". עד מהרה התברר שדניאל זקוק לגירויים ולאתגרים משלו; המורה זיהתה שהילד הבלונדיני השקט פשוט משתעמם בכיתה ולא מוצא עניין בחוברות ובמשימות ששאר ילדי הכיתה שוקדים עליהן. הרצליה סיטון, מנהלת בית-הספר, הייתה זו שאבחנה אותו כילד בעל יכולות שמעבר לממוצע, וכשהיה בכיתה ג', הציעה להוריו להוסיף לו תכנית העשרה פרטית ומיוחדת שתאפשר לו לצאת ממסגרת הכיתה מספר פעמים בשבוע וללמוד עם מורה פרטי. הסתבר כי הייתה זו התכנית הנכונה עבורו: דניאל נהנה מהעיסוק בתרגילי מתמטיקה, חידות מחשבה ואתגרים לוגיים. הוא היה שותה בצמא את דבריו של המורה המיוחד ומשלים את החומר של הכיתה בקלות. אותה שנה גם אותר במבחני משרד החינוך כילד מחונן ונכנס למסגרת רשמית של ילדים מסוגו.
כשהיה דניאל בסוף כיתה ד' נסעה המשפחה לשנתיים לוושינגטון, ארצות-הברית, בעקבות השתלמות מקצועית של האב. דניאל נעקר מהמסגרת החברתית שכה אהב ברמות יצחק אך גם בוושינגטון התגלו יכולות הלמידה המעולות שלו; הוא השתלב במהירות בבית-הספר "Farmland" שבברוקוויל, רכש את השפה בקלות, סיים אחרי שנה אחת את תכנית האנגלית לזרים ובשנתו השנייה כבר למד בכיתה רגילה והגיע להישגים טובים אף יותר משל המקומיים. אף על פי כן, לבו היה בארץ, עם קבוצת חברי הילדות שטיפח, וגעגועיו אליהם לא קהו. כשחזרו לישראל, התמקמה המשפחה בחיפה אך דניאל המשיך לשמור על קשר הדוק עם קבוצת החברים מנשר. הוא נרשם לבית-הספר התיכון "הריאלי העברי", ולמד במגמת ביוטכנולוגיה מורחבת.
דניאל צמח והיה לנער יפה תואר, גבוה מאוד (הוא התנשא לגובה של מטר ותשעים), בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהתאפיין בביישנות מופנמת ושקטה מצד אחד, ומהצד האחר - אהב לבלות בטיולים, מסיבות, מועדונים, האזין הרבה למוזיקה וכמובן נשם כדורגל. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" על כל המשתמע מכך: הפגין נוכחות קבועה ביציע ג' של אוהדי הקבוצה השרופים בשבתות, קישט את חדרו בצעיפים ובדגלים, קרא באופן שוטף את מדורי הספורט ושלט שליטה מוחלטת בכל פרט ירוק.
כשהגיעו צווי הגיוס ודניאל נכנס למערכת המיון הצבאית, התעוררה דילמה: כבר בשמינית ידע דניאל שהוא רוצה להיות לוחם קרבי, אבל בעיה אורטופדית באחת מרגליו, הורידה את הפרופיל הרפואי שלו לדרגה שלא תאפשר זאת. אך דניאל לא ויתר; הוא הצהיר שוב ושוב כי שירות קרבי - זו המטרה, זה החלום. "מישהו הרי חייב להיות לוחם, אז למה שזה לא יהיה אני", טען בלהט. הוריו וחבריו ניסו לשדלו כי ישרת באחת מיחידות חיל המודיעין, כפי שמספר אביו: "ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו, 'עם הראש שלך אתה יכול להביא יותר תועלת במודיעין מאשר גדוד שלם של חיילי "גולני". אבל הוא לקח את זה קשה. בלית בררה הוא ניגש למבדקים של חיל המודיעין, אבל פעם אחר פעם הכשיל עצמו בכוונה". התעקשותו של דניאל השתלמה, וכשיצא מהוועדה הרפואית לאחר הערעור השני, אז הועלה הפרופיל ל-82, קרנו פניו מאושר.

דניאל הלך לגיבוש של הצנחנים אך אף כי סיים אותו ולא נשבר, לא התקבל. משזומן לגיוס לחטיבת "גולני", היה מרוצה. עם גיוסו בסוף חודש נובמבר 2004 התחבר מיד ובאופן מוחלט לחיי היחידה ולתרבות לוחמי הקרב. ככל שהתקדם בשלבי המסלול, כך סחף אחריו גם את בני המשפחה והדביקם ב"חיידק" של "גולני". מדבקות החטיבה הודבקו על המכוניות, הבית עוטר בסמלים, הנוכחות בטקסי הסיום של שלבי המסלול השונים הייתה בגדר חובה והכול - תוך מאמץ עליון להמשיך ולהתקדם למרות המגבלה הרפואית ברגל. המשפחה הייתה גאה בהצלחותיו של דניאל, שגם כאן הפך למצטיין ולמוביל.
בסיום המסלול נבחר דניאל להיות מקלען, קיבל לידיו את מקלע ה"נגב" של היחידה והתבקש על ידי מפקדיו לעמוד בראש הצוות וללכת לפני כולם. הייתה זו תקופה קשה של פעילות אינטנסיבית ודניאל נכח בכל החזיתות: ציר "פילדלפי" בדרום, ג'נין, עזה ופעילות בצפון. כדרכו, לא שיתף ולא סיפר הרבה. בשיחות טלפון תמציתיות ובמילים "יהיה בסדר" ניסה להרגיע את הוריו המודאגים והחרדים לשלומו. "מספיק עם החפירות", היה מהסה את אמו כשהחלה לשאול ולשאול.

כך, בדרכו החסכנית במילים, התבטא גם בשבת האחרונה לחייו. היה זה בסוף יולי, חום קיץ קטלני, וטילי החיזבאללה נופלים על שכונת מגורי המשפחה בחיפה. גדוד 13 הוקפץ לצפון ודניאל מעדכן בטלפון כי מפקדיו מאפשרים ביקורי משפחות סמוך לגבול. בני המשפחה דהרו לצפון עם תקרובת, ישבו בצוותא בחורשה שלמרגלות הר שיפון, ציידו את דניאל בארגז המשקאות ובחבילות הכיבודים וחזרו הביתה עם תפילה בלב. שישה ימים מאוחר יותר יספר אבינעם על קברו הטרי של בנו הבכור: "הוא אחז ביד אחת את ארגז הקולה וביד השנייה את שק הממתקים והלך. עמדתי שם והסתכלתי עליו. באיזשהו שלב היה לו כבד, אז הוא הניח את הארגז, שיפר את האחיזה והמשיך ללכת. התבוננתי בו עד שנעלם. אני לא יודע למה, אבל חלפה לי איזו מחשבה טורדנית בראש שאולי זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו".
דניאל נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006).
שלושה ימים קודם לכן חצתה היחידה את הגבול והתמקמה באחד הבתים הנטושים שבפאתי הכפר מרכבה. במשך שלושת הימים הללו גרו בבית, חיכו למשימות, החליפו משמרות ופיתחו סוג של שגרת מלחמה. דניאל היה מיומן בשהייה בתנאים-לא-תנאים, ובעת שהגיע תורו לנוח, סיפרו חבריו כי "היה מסדר לעצמו איזו תנוחה, מחייך את החיוך הקטן שלו, עוצם עיניים ונרדם". בהינתן הפקודה הסביר המ"פ שעליהם לפשוט על בית במרכבה המכיל אמצעי לחימה וחומר מודיעיני. הם ביצעו את המשימה, אך עוד בטרם השלימו אותה נדרשו לשוב לבית שממנו יצאו. בדרכם, נפתחה אש מתוך אחד מבתי הכפר. המחבל שירה לעברם חוסל בידי המ"פ אך דניאל נפגע ממכת האש הראשונה ונהרג במקום. למקום זינק הרופא, סרן ד"ר איגור רוטשטיין, אך נפגע אנושות ממטען שהתפוצץ עוד בטרם הספיק להגיע לדניאל, ונהרג. חברו של דניאל, סמל-ראשון עומרי אלמקיס, נפגע בחזהו ומאוחר יותר מת מפצעיו, ויונתן המ"מ נפצע.
דניאל היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על קברו נחקקו המילים "דניאל אהובנו, אציל נפש ועניו, יפה תואר, חכם ועז רוח".
כתב למשפחה המג"ד, סגן-אלוף יואב: "דניאל שירת בפלוגה המסייעת של גדוד 'גדעון' כמקלען-חוד, ההולך בראש הכוח ומוביל את מחלקתו. הוא היה לוחם ותיק ומקצועי מאוד, אך עוד בתחילת דרכו בצבא בלט כחייל רציני, בעל רמה אישית גבוהה. חייל השואף למצוינות ללא פשרות. מפקדיו שהכירו ביכולותיו האישיות וברמתו המקצועית בחרו בו להיות הלוחם המוביל, הצועד ראשון, בחוד המחלקה. חבריו הלכו אחריו בבטחה וראו בו דמות לחיקוי. דניאל זכור לנו היטב בדמותו התמירה, הכה יפה, זקוף וגבוה מעל כולם. ננצור את זכרו עמנו לעד".

לזכרו של דניאל הוקם אתר אינטרנט. בדף הפתיחה של האתר, בסמוך לתמונתו, נכתב:
"המבט שהבין עוד לפני שהתחלתם להסביר; השתיקות שדיברו יותר מששמענו; היכולת ללכת על הקצה אבל אף פעם לא ליפול; הביישנות שהחביאה כל כך הרבה כישרון: הכול נגמר ב-01:09 של ה-4 באוגוסט 2006 בקרב המר ההוא בלבנון. דניאל שירן, שנלחם על הזכות להיות שם, נהרג מאש מחבלים. תחנות חייו לא יכלו לנחש את הסוף הזה: תלמיד מחונן, ספורטאי, בשלן, ידען, מתנדב, חייל מצטיין. ילד שהוכיח שגם סופרלטיבים יכולים להיות נכונים. האחד שהחברים תמיד אהבו ללכת אחריו. הרגישו טוב יותר, בטוח יותר. גם בבילויים, גם בהרפתקאות משובת הנעורים וגם אחר כך - בצבא. סמכו עליו. פשוט סמכו עליו. כך קרה שגם בלילה הארור ההוא דניאל היה בראש. הוביל את הפלוגה המסייעת בגדוד 13 של גולני עם ה'נגב' שלו. ראשון, לפני כולם. והם ירו על הראשון. תמיד יורים על הראשון. כך הוא גם יישאר לנצח. ראשון, לפני כולם".
במלאות שלושים יום לנפילתו, נישאו דברים לזכרו של דניאל. דבריה של האם, ורדה:
"... הכרנו תמיד ביכולות המיוחדות והמדהימות שלך, בחוכמה האדירה, ביכולת האנליטית, ברגישות ובצניעות, באחריות, באומץ ובמשמעת העצמית. אתה שמרת הכול בפנים - סגור וצנוע. ... החברים והמפקדים מהצבא סיפרו על הרצינות, האחריות והמקצועיות המדהימים שלך. היית בפאזה אחרת, חייל מזן מיוחד. ... "תותח" הם קוראים לך - הבנו שזה הכי טוב. אבל ממש הכי טוב. ... וגם החברים בכיתה סיפרו על השובבויות שלך, ועל היכולות השכליות המדהימות ... וכולם דיברו על החיוך המיוחד שלך שלא יכלו לעמוד בפניו. אולי אתה בכלל מלאך? הרי לא ייתכן שלקיום כזה מופלא שהתרכז בך לא יהיה המשך. ... הלוואי שבאמת יש עולם נפלא וטוב של מלאכים, ושטוב לך שם, כי הכי מגיע לך בעולם".
כתבו סבו וסבתו:
"דניאל אהובנו, בכור נכדינו. אתה עשית אותנו לסבא ולסבתא. דניאל ראש הנכדים, אליו נישאו עיניהם של נכדינו הצעירים יותר, ייבדלו לחיים ארוכים, בהערצה, בחיבה ובאהבה. וגם דניאל אהב אותם, שמח לשחק ולהשתולל איתם, גם עם אלה הצעירים ממנו ב-15 שנים. הלב נקרע, נפשנו וגופנו בוכים בכי מר על שאנו מדברים על דניאל בלשון עבר. נהנינו לראות את דניאל בהתפתחותו מילד יפה וחמוד, מוכשר ומחונן, לגבר יפה תואר, נבון ואמיץ, חכם ומשכיל, אציל נפש, עניו וצנוע. דמותו האצילה והיפה של דניאל אהובנו תהיה אתנו כל ימי חיינו, כל שעה".
דבריו של יצחק עמית, ידיד המשפחה:
"דניאל הוא הילד שלכם ורק שלכם, ואתם, ורק אתם, ההורים שלו. אבל במובן מסוים, הוא הילד של כולנו. ... כשדניאל היה חוזר מחופשותיו הקצרות מהבית לצבא, ורדה תמיד הייתה מציידת אותו במספר עוגות מעשה-ידיה, עבורו ועבור חבריו למחלקה. אל תוך הבצק היא רידדה את תפילותיה, בחלמוני הביצה טרפה את דאגותיה, ואת העוגות אפתה בחום אהבתה. ורדה, כבר אז ראינו, ידענו והבנו, שזו ברכת הדרך שלך לדניאל ולחבריו, שזו הדרך שלך להגיד לדניאל שתמיד תהיי שם בשבילו, שבעוגות האלו טמנת את התקווה שלך שגם הוא תמיד יהיה שם כדי לקבל את אהבתך ולשכך את דאגתך. אבל התברר, שאפילו העוגות לא הצליחו לחסום את החרב. אבינעם, אתה מדבר על הדברים שדניאל טרם הספיק בחייו, ומתוך כאבך, כמו מעצמן עולות מילותיו של השיר, שכמו נכתבו עבור דניאל: 'יש שם איזה שיא שאתה לא שברת... יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת, ויש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור'. כל כך חבל. חבל על דאבדין אך לא משתכחין, כי את דניאל אנו נזכור ועוד נזכיר שנים הרבה. יהי זכרו ברוך".
משפחתו הנציחה את זכרו בשורת פרויקטים, בתחומי הצבא, הספורט והרפואה.
באוקטובר 2006 הוזמנו משפחות הנופלים לביקור בגדוד שבו שירת דניאל, ועל מקלע ה"נגב" שלו נחרט: 'הנגב של דניאל שירן ז"ל, נפל במרכבה 4/8/2006'.
משחק הפתיחה של קבוצת מכבי חיפה בכדורגל לעונת 2007-2006 הוקדש לנופלים במלחמת לבנון השנייה ובהם דניאל.
הסתדרות הרופאים בישראל החליטה להעניק מלגה על שם דניאל לרופא המצטיין לשנת 2007.
האיגוד הקרדיולוגי החליט להעניק פרס שנתי על שם דניאל למתמחה המצטיין בקרדיולוגיה או בניתוחי חזה, וב-7 לדצמבר 2006 הוקדשה לדניאל ישיבת החוג הישראלי לאקוקרדיוגרפיה, במסגרת הכנס השנתי של האגודה האירופאית לאקוקרדיוגרפיה שנערך בפראג, צ'כיה.

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן מירטה וסרג'יו. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ב (12.2.1982) בבית-החולים "כרמל" שבחיפה.
אח לטל.
בהיותו בן חודשיים עברה המשפחה לגור בכרמיאל ומשם, כשהיה יניב בן חמש, עברו למושב אבטליון. לאחר שנתיים עברו שוב והשתקעו בתחנתם הסופית - המושב השיתופי מי-עמי. יניב למד בבית-הספר היסודי "משגב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד והמשיך לחטיבת-הביניים ולתיכון בבית-הספר המקיף "חוף הכרמל" שבקיבוץ מעגן מיכאל. לכל אורך חייו, הן כילד והן כבוגר תמיד זכה לאהבה רבה - בבית, בבית הספר, בין החברים במושב ובהמשך - גם בצבא.
מצעירותו בלט יניב בסקרנותו ובהשכלתו הרחבה. "כבר כילד קטן, היה לו ידע כללי עצום", מספרת אמו. "אני זוכרת שבגן דיברו על השואה והגננת סיפרה לנו בפליאה גדולה שיניב ידע הכול. פשוט יום או יומיים לפני כן, היו בטלוויזיה שידורים בנושא השואה ויניב ישב אתנו וכרגיל, שאל המון שאלות".

ואמנם, יניב לא הפסיק לשאול שאלות ושתה בצמא את התשובות. במשך שנים השתתף בקביעות בחוג של ה"טכנודע" בגבעת אולגה והמשיך להעשיר את ידיעותיו. בתקופת התיכון, החליט ללמוד באופן מוגבר מספר רב של מקצועות - מחשבים, ספרות, אנגלית, היסטוריה ומתמטיקה - אף כי צבר די והותר נקודות לתעודת הבגרות. מסיבה זו, ויתרו לו על עבודת גמר שצריך היה להכין באחד המקצועות.
בכיתת הספרות המוגברת היה יניב בן יחיד בין ארבע-עשרה בנות, אך עובדה זו לא הטרידה אותו. "מה שחשוב זה ללמוד מה שבאמת אוהבים ויניב אהב ספרות והיסטוריה, הומניסט בנשמתו", כך העידה המחנכת והוסיפה "למדתי להכיר נער אינטליגנטי, חושב, רגיש להפליא, נער שצועד בדרך בה בחר עם הרבה ביטחון".
יניב אהב לקרוא ו"בלע" ספרים - בעברית ובאנגלית. הוא קרא את ספריהם של דוסטויבסקי, ניטשה וקפקא, וכן אוטוביוגרפיות של מנהיגים בעולם. אהב מאוד מוזיקה, בעיקר את זו של אהוד בנאי - והתמיד ללכת לכל הופעותיו - אך גם האזין למאיר אריאל, שלום חנוך, ברי סחרוף ו"הפינק פלויד". בעיזבונו נותרו תקליטורים וספרים רבים מאוד. כחובב ספורט מושבע, נהג לקום באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי הפוטבול מליגת ה-NFL האמריקנית. מבין קבוצות הכדורגל הזרות אהד את "ריאל מדריד" ומהקבוצות הישראליות את "מכבי תל-אביב" - בכדורסל וגם בכדורגל.
יניב שהתחנך בבית ציוני המשיך בדרך שהתוו הוריו. הוא היה חניך בתנועת "הנוער הציוני" ואף עסק בהדרכה בתנועה. בהיותו אדם בעל כריזמה וכושר מנהיגות טבעי סחף אחריו את כל מי שעבר דרכו. הוא אהב את הטבע וחש מחובר לאדמה; מודעותו לנושאים של איכות הסביבה וזיהום כדור הארץ הייתה גדולה והוא נטל חלק בפעילות של עמותת "אדם טבע ודין".
כמי שנולד לאם שעלתה מארגנטינה ואב שעלה מברזיל, ספג יניב בביתו את תרבותה של דרום אמריקה, ובשר על האש היה האוכל החביב עליו. משפחתו הרבתה לנסוע ברחבי העולם ויניב ביקר בדרום אפריקה, בצרפת ובארצות-הברית. בתקופת לימודיו בתיכון נסע עם משלחת תלמידים לפולין וחזר עמוס רשמים. בשנת 2000 יצא עם אמו לטיול שורשים והתאהב בדרום אמריקה. לפני גיוסו עוד הספיק לנסוע עם חבר לקפריסין.
במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס יניב לצה"ל והצטרף למסלול חטיבת הנח"ל לבני משקים. הוא הוצב בגדוד 50, עבר קורס מ"כים והיה לסמל.
עם שחרורו נסע לאמסטרדם. לאחר מכן נסע עם אמו לארגנטינה ועם חזרתו החל לעבוד כמציל בקיבוץ אלונים וכן עסק בעבודות חקלאיות. באביב 2005 יצא למסע בן שנה לדרום ולמרכז אמריקה. חברו אמיר, שותפו לטיול, מספר כי יניב אהב לקום מוקדם בבוקר, ללכת לים ולחזור לערסל, לשכב ולקרוא ספר, ולאחר מכן לצאת לטרקים ולכבוש הרים ופסגות. יניב כבש כמעט את כל ההרים שבדרום אמריקה והתנסה בכל סוגי האתגרים והפעילויות שמזמנים המקומות שבהם ביקר - באנג'י, רפטינג ועוד ועוד. התמונות שצילם המחישו את האושר שהציף אותו ואת השלמות שחש בהגשימו את חלום חייו.
אך שיאו ועיקרו של הטיול היה המפגש בקוסטה ריקה עם שני, וההיכרות שהולידה אהבה עזה. מרגע שנפגשו ידעו השניים כי נועדו זה לזה והחיבור ביניהם היה מושלם. יניב העיד בפני חבריו כי "היה שווה לנסוע עד קצה העולם כדי למצוא אותה".
יומיים לפני שחזר לארץ, שלח יניב להוריו ולכל חבריו בדואר האלקטרוני את שירו של פרנק סינטרה "My way" והוסיף לו מילים משלו. שבועות ספורים אחר כך יקבל השיר משמעות מצמררת.
המסע של יניב ביבשת אמריקה נמשך 365 ימים בדיוק.
יניב חזר לארץ המאושר באדם. הוא החל לעבוד, בילה עם שני ותכנן לעבור לגור אתה, ובמקביל למד למבחן הפסיכומטרי. תכניתו הייתה ללמוד אקולוגיה, ושאיפתו - לקדם פתרונות לסוגיה שטרדה את מנוחתו - הפשרת הקרחונים בארגנטינה.
כשלושה חודשים לאחר ששב לארץ פרצה מלחמת לבנון השנייה. משהגיע "צו 8" התארגן במהירות ויצא למילואים מתוך אמונה חזקה בצורך להגן על הבית. אחיו הצעיר טל שרת אף הוא בלבנון והשניים הצליחו לשמור על קשר באמצעות מכשיר הקשר שחיבר בין סגן מפקד הגדוד של טל למפקד הפלוגה של יניב.
יניב שנולד במלחמת הלבנון הראשונה נקטף במלחמת לבנון השנייה.

ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006) נפל יניב בקרב בכפר עייתה א-שעב שבדרום-מזרח לבנון. מפקד היחידה, סגן-אלוף שי, תיאר את השתלשלות האירועים: "במהלך קרב חטיבתי לכיבוש כפר עייתה א-שעב, השתתף יניב בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ושלוחותיו. כתוצאה מפגיעת טיל נגד טנקים בעמדה, נפגע יניב באורח קשה ופונה לנקודת טיפול בנפגעים. הרופא הגדודי החל בטיפול החייאה וייצוב מצבו של יניב,
כאשר טיל שני פגע בנקודה בה שהו, העיף את הרופא ופצע אותו. כשחזר הרופא ליניב, הוא כבר לא היה בין החיים".
יניב היה בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין שבמושב מי-עמי. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים "ילד טבע, בעל חיוך נצחי".
כתב האח טל: "פינקי, אחי הבכור, אחי היחידי, איך הלכת לי עכשיו? שאני צריך אותך כל כך? אתה בשר מבשרי, אני ואתה אנחנו אחד, וכשהלכת הלך גם חלק ממני אתך. רק חזרת מדרום אמריקה, בקושי הספקתי לשבת אתך, לראות אותך, ואתה כבר לא כאן. ועכשיו כל מה שנשאר לי זה להיות חזק, בשביל אימא ואבא. כשקראו לך למילואים לא התלוננת ולא התמרמרת, היית הראשון שהגיע. האמנת בדרך, וזאת הנחמה הקטנה שלי. אני יודע שתמשיך ללוות אותי מלמעלה, כמו שעשית תמיד וכיאה לאח גדול. אוהב לנצח ומחכה שתחזור... האח הקטן."
בני המשפחה המורחבת הספידו את יניב: "ויקטור הוגו אמר - 'רק פסע מפריד בין השמחה לצער'. הרגע בו נתבשרנו על מותך, הוא הפסע, הוא המעבר בין השמחה לבין הצער, לכאב החד, ללב הבוכה והדואב. ניתן אולי לדעת, אבל לא ניתן לעכל, ניתן אולי להרגיש, אבל לא ניתן להבין. הכאב הולך ומתעצם, המחשבות אינן עוזבות, הזיכרונות והתמונות שבים ועולים כל היום ואינם מרפים אף בלילה. כולנו כבחלום, חלום זוועות. 'במלחמה אין מנצחים, ואין זה חשוב איזה צד טוען שניצח, יש רק מנוצחים'. אבדת לנו במלחמה זו, אבדה יקרה מכול".
כתב החבר הטוב אמיר: "... אנחנו הדור שנולד במלחמת לבנון הראשונה ומספיד חבר אהוב במלחמת לבנון השנייה. אני רוצה להביע משאלה שאנחנו נהיה הדור שיצליח במקום שבו כשלו קודמינו. שנגדל את ילדינו במדינה בלי מלחמות. במדינה שבה לא צריכים הורים לקבור את בניהם, במדינה שבה לא צריכים ילדים בני עשרים ומשהו לבכות על מות החברים הכי טובים שלהם. במקום שבו השפיות היא לא עניין זמני. ... אוהב אותך, ומחכה שתחזור".
ביום 3.9.2006, יום פתיחת שנת הלימודים תשס"ז, נערך טקס זיכרון לארבעת בוגרי בית-הספר המשותף "חוף הכרמל".
אביו של יניב, סרג'יו, הקריא דברים שכתב:
"... עברו 21 יום מאז הקרבת את עצמך למען הבית שכל כך אהבת. מאז אותו יום ראשון ההוא, ה-13 באוגוסט, שיאו של קיץ עליז ומבטיח, אני, אימא וטל חיים במעין סיוט שתכף מתעוררים ממנו. מתוך בור עמוק של יגון וכאב אני מרים ראש, מציץ החוצה ורואה את אימא שלך האוהבת, את טל, אחיך הנפלא והגאה בך כל כך. אני רואה את עשרות חבריך המתגעגעים אליך, הבאים לחזק אותנו. אני מתעורר. מתעורר לחיים בלעדיך, בשר ודם. מתעורר לחיים שזיכרונות ממך מציפים אותי. זיכרונות על הסקרנות והצימאון לידע שפיתחת מאז היותך ילד קטן. על ילדותך הנוחה, על החיוך המלא והמפורסם שלך. וזיכרון מוחשי על החיבוק החזק האחרון שלך, לפני פחות מחודש.
בן יקר, בחיינו, הורים, מורים, מפקדים ומנהלים אמורים להוות דוגמה ומופת, כך צריך להיות. אתה הפכת את הסדר והיית אתה, דוגמה ומופת לנו.
בן יקר, לכבודך אני פונה לקהל התלמידים והמורים כאן בבית-הספר שלך ומבקש: היו אתם דוגמה ומופת לסובבים אתכם. ודבר שני, כשתגיעו הביתה היום, חבקו את אבא ואימא חיבוק אמיץ, חזק ואוהב.
בן יקר, ראית עולם וחייכת אליו... הענקת לנו ולעולם 24 שנים של אושר ושמחה ועל כך תודה! נזכור אותך תמיד".
רתם גובר, המחנכת של יניב, נשאה דברים לזכרו: "כשאומרים יניב עולה תמונה של חיוך קסום וביישני, עיניים שמרעיפות חום אנושי פשוט ואמיתי, תמימות וקורטוב של שובבות.
מיניב זרמה אהבה אמיתית והוא זכה לקבל בחזרה במנות גדושות. ... רגישות הייתה מתכונותיו הבולטות, ובעיקר הרגישות ביחסי אנוש. באינטואיציה נדירה לגילו ידע לקרוא את לבבותיהם של הסובבים אותו, נערים בני גילו ומבוגרים. יניב היה מסוג הנערים שהמנהיגות טבועה בהם באופן כל כך טבעי. הייתה לו כריזמה שהקרינה על כולנו וכל זאת בצניעות וענווה, ללא שמץ של כוחנות ומצ'ואיזם. יניב היה חף מכל פוזה. מה שראינו והכרנו זה מה שהיה. והיה בו גם איזון יוצא דופן לגיל ההתבגרות. ראייה של מבוגר מהולה בשובבות של גיל נעורים, אופטימיות שלא נגמרת. פשוט היה שמח. ... אני קראתי לו 'הסגן של אלוהים', ואם יש דבר כזה אלוהים, אז כמו כל סגן טוב תעזור לו לעשות קצת סדר. בדרכך הפשוטה והצודקת אולי תמצא אליו נתיב".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף שי, מפקד היחידה: "מפקדיו של יניב מספרים כי היה לוחם מעולה, בחור פיקח, בעל ידע רחב אופקים בכל תחום, מקצוען, חייל ערכי מאוד ומסור לחבריו. יניב הוא מסוג החיילים שכל מפקד היה רוצה לצדו, בשל כך נבחר להיות סגן מפקד כיתה בשלבים כה מוקדמים בשירות המילואים בגדוד. יניב היה חייל בעל מנהיגות טבעית שידע לסחוף את החיילים אחריו. יניב מהווה דוגמה ומופת לטובים שבחיילים".
כתב ליאור החובש: "נתת לי תחושת ביטחון שאין לה הסבר, ידעתי שאם אתה שם, יהיה בסדר. היית לי כמו חומת מגן מנטלית ואתה אפילו לא ידעת... ... ילד סמוק, נראה מתבייש, להסתכל בעיניך ולדעת שיש, יש לי שומר. ...
רצה אלוהים ובחר בי שאהיה זה שרואה את הנשימה האחרונה שלך. כל כך ראיתי אותה ומאז אני רואה אותה מולי בכל יום... נשימה נקייה, טהורה, לבנה, שיער קצת חום קצת שטני, לחיים אדומות, אותך... ".
כתבות רבות שפורסמו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית האירו את דמותו של יניב. שתיים מהכתבות הגדולות התפרסמו בביטאון "בלב אחד" של ארגון "יד לבנים" ובמקומון "חוף הכרמל".
על צוק הצופה אל הים התיכון מגובה של 500 מטרים, בקצה המושב מי-עמי, הקימו הוריו של יניב מצפה לזכרו. "היה לנו חשוב שהמקום יתמזג עם הטבע שיניב כל כך אהב", סיפרו. "ממש מול הנוף המדהים הזה סידרנו מקום למדורה עם אבנים גדולות סביב, פרגולה לתצפית ושביל שבתחילתו תוצב אבן עם תמונה של יניב ועם מילות השיר "My way" של פרנק סינטרה. זה שיר שהוא אהב מאוד ואת המילים האלה הוא שלח אלינו במייל האחרון שלו, מהטיול לדרום אמריקה. בטיול הזה, יניב הרגיש שהוא הגשים חלום..." על האבן שהוצבה במקום, נכתבו המילים "אהב את האדם וחי את האדמה".

קישורים נוספים לזכרו:

סרט לזכרו

שיר לזכרו (קובץ MP3)

כתבה לזכרו מתוך אתר חדשות ערוץ 2

האח קבל את הבשורה בלבנון

ויקטור הוגו אמר - "רק פסע מפריד בין השמחה לצער"

עשיתי זאת בדרכי שלי...

מספרים על יניב ז"ל

לזכר יניב- מתוך: אתר מושב מי עמי

דברים לזכרו של יניב מתוך: אתר ביה"ס המשותף חוף הכרמל בו למד

כתבה לזכרו מתוך אתר חדשות ערוץ 2