לבנון השנייה

zhal

רוטשטיין, איגור

נולד ב- 10.9.1971
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י' באב תשס"ו (4.8.2006)
בעל עיטור המופת

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

ד''ר איגור רוטשטיין נולד ב- 10.9.1971 בעיר טומסק שבסיביריה, רוסיה. אביו, פרופ' מרצה לפיזיקה ואימו רופאה.
בשנת 1977 הוא החל את הלימודיו בבית הספר ובשנת 1987 סיים את בית ספר התיכון מס' 34 בעיר טומסק.
מילדות היה איגור ילד חיוני, חברותי וסקרן מאוד. הרבה לקרוא ספרים על בעלי חיים, ספרי הרפתקאות פנטסטיקה וספרי רפואה. איגור אהב חיים והיה בעל קסם אישי רב אנשים נמשכו אליו כמו מגנט, תמיד היה מוקף חברים.
לקראת סיום בית הספר תיכון התקבל איגור לבית ספר מדיקו-ביולוגי לצורך הכנה לקבלת לאוניברסיטה לרפואה. במקביל החל לעבוד כסניטר בבית החולים לטראומה.
הרצון להיות רופא נבע קרוב לוודאי מאימו. בבית המשפחה היו ספרי רפואה רבים ובגיל ההתבגרות הוא הרבה לקרוא בהם. כאשר אימו היתה כוננית ונקראה באמצע הלילה לבית החולים איגור היה מלווה אותה.
בשנת 1988 התקבל איגור לאוניברסיטה לרפואה בעיר טומסק. בהמשך לציוניו הטובים היה מעורב בעבודות מחקר.
חלומו היה להיות רופא כירורג בסופו של דבר התגשם החלום ובשנת 1995 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה. איגור היה מקצועי מאוד רציני ונחמד. היה לו קשר מיוחד עם המטופלים שלו. כולם בקשו שאיגור יטפל בהם.
בשנת 1997 עלה לארץ יחד עם אשתו ובנו בו 9 חודשים.
הקליטה היתה קשה מאוד. איגור ומשפחתו החלו לגור בקיבוץ גשר ואחר כך עברו למרכז הקליטה בקרית ים. איגור התחיל ללמוד באולפן לרפואה ובסיומו התקבל להמשך לימודים בקורס לרפואה של בית החולים "רמב''ם".
בסיום הקורס התקבל למחלקה האורטופדית של ביה"ח "רמב''ם" ולאחר סיום המלגה התגייס לצה''ל.עם סיום קורס קציני רפואה ביקש איגור להתקבל לגדוד הכי קרבי שיש. את השירות הסדיר עשה בגדוד הנדסה קרבית (להב) בתור רופא גדודי. לאחר מכן התגייס לקבע ושירת בגדוד ברצועת עזה. כל הזמן ביקש להיות במקומות המסוכנים ביותר כדי לעזור לאנשים.
בשנת 2005 סיים שירות קבע והתקבל להתמחות לבית חולים "קפלן" למחלקה אורתופדית. בסוף שנת 2005 עבר לעבוד במחלקה אורתופדית של בית חולים "פוריה", שם עבד בתור רופא תורן חוץ ובמקביל התנדב במחלקה. במרץ 2006 החל התמחות בתקן מלא, גר בנווה עובד שליד טבריה.

שבועיים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה ולפני שהתנדב לשירות מילואים ביקר את אימו ואחותו בבאר שבע. זו היתה הפעם היחידה ואחרונה שראה את אחייניתו.
בתחילת מלחמת לבנון השניה ב- 24.7.06 התנדב ד''ר איגור רוטשטיין לשירות מילואים ופעל נמרצות להשגת צו 8. במילואים היה שייך לגדוד גולני כרופא מס' 2.
ב4.8.06 בלילה הצטרף איגור למבצע צבאי בכפר מרכבה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. במקום התפתחו חילופי אש בין כוחות צה''ל ומחבלים, ד''ר איגור והחובשים קיבלו קריאה על פציעת חייל ורצו לעזור לחייל. תוך כדי טיפול בחייל הפצוע נפגע ד''ר איגור ונהרג במקום.
צפוי היה לו עתיד מזהיר ברפואה.
ד''ר איגור רוטשטיין השאיר אחריו ילד בן 13, זוג הורים ואחות.
איגור קיבל את עיטור המופת מהרמטכ"ל גבי אשכנזי. עיטור המופת הוא העיטור השלישי בחשיבותו בצה"ל .

אתר לזכרו של ד''ר איגור רוטשטיין

regev eldad

רגב, אלדד

נולד ביום ד' באלול תש"ם (16.8.1980)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן הזקונים של טובה וצבי. נולד ביום ד' באלול תש"ם (16.8.1980) בקריית מוצקין.
אח לבנימין דב (בני), עופר ואייל.
אלדד התחנך על ברכי היהדות וינק ערכים של חסד ונתינה. הוא היה ילד טוב וממושמע שעיניו הכחולות, שערו הבלונדי וחיוכו הילכו קסם על סביבתו. את חינוכו קנה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "מצפה" שבקריית מוצקין, ובישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" שבקריית שמואל בחיפה, שם למד במגמה הביולוגית. הוא הצטיין בלימודיו והיה אהוב על חבריו, מוריו ורבניו. בנערותו היה חניך בתנועת "בני עקיבא".
תחביביו הבולטים של אלדד היו כדורגל וקריאה. מילדות היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב" - "צהוב" בלב ובנשמה. הוא עצמו שיחק בקבוצת "נווה שאנן" שבחיפה ואהב לצפות במשחקי כדורגל שנערכו בארץ ובעולם.
עולם הספרות היה חלק בלתי נפרד מחייו של אלדד. על מדף הספרים שבחדרו שכנו בצוותא ספרים כגון "אם יש גן עדן" של רון לשם שעל בסיסו נוצר הסרט "בופור", ספרים של אתגר קרת, ולצדם ספרי פילוסופיה ויהדות. על עולמו הפנימי ועל יכולת הניסוח הבהירה והמדויקת העידו שירים שכתב אלדד שנמצאו לאחר נופלו.
אלדד בלט בטוב לבו ובנכונותו לתרום ולעזור. הוא היה מעורב במתרחש ומעודכן דרך קבע בחדשות. החברים הרבים שצבר - דתיים וחילונים כאחד - מספרים על תכונותיו הטובות ונזכרים בחוש ההומור המיוחד שניחן בו.
כשהיה אלדד בכיתה י"ב חלתה אמו במחלה קשה ונפטרה. אלדד גייס את כוחותיו ועל אף הכאב והקושי סיים את לימודיו בהצלחה רבה. הוא אף התעקש לשרת ביחידה קרבית, ועם גיוסו לצה"ל, שירת כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי". אלדד אהב מאוד את שירותו הצבאי הגם שלא היה קל. הוא מילא את תפקידיו באהבה ובמסירות ולעולם לא התלונן על הקשיים.
לאחר שחרורו טייל אלדד עם חברים בתאילנד. עם שובו החל לעבוד במערך האבטחה של נמל חיפה, ובהמשך למד במכינה האקדמית שבאוניברסיטת בר אילן כהכנה לפקולטה למשפטים.
אהבתו של אלדד לכדורגל לא פגה עם השנים. הוא המשיך לעקוב אחר משחקיה של קבוצת "מכבי תל-אביב" כצופה פעיל שמגיע למגרשים, ובשנת חייו האחרונה עבר קורס מאמני כדורגל. כחובב מוזיקה איכותית הספיק לצפות בהופעה של מנהיג להקת ה"פינק פלויד" רוג'ר ווטרס שהתקיימה בנווה שלום, וכן בשתי הופעות של אהוד בנאי. הוא מילא בנאמנות את חובותיו בשירות המילואים, סייע לאנשים במצוקה והתנדב בעמותת "לתת".

ביום 3.7.2006, לאחר שסיים את מבחניו במכינה, יצא אלדד לשירות מילואים בגבול הצפון. בתקופת המילואים שוחח עם בני משפחתו וסיפר על חוויותיו. שלושה ימים לפני חטיפתו, השתתף בטקס האזכרה השנתי לאמו, ולאחר מכן צפה עם אחיו בגמר משחקי המונדיאל בין איטליה לצרפת. למחרת, חזר לשירות המילואים.
ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), היום האחרון לשירות המילואים, יצא אלדד יחד עם חברו רב-סמל ראשון אהוד (אודי) גולדווסר לסיורם האחרון. הסיור כלל שני רכבים מסוג "האמר" אשר נעו על ציר מקביל לגדר המערכת ממערב למזרח, בין זרעית לשתולה, בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל. אודי ישב במושב הקדמי מימין. אלדד ישב במושב האחורי, מאחורי אודי.
בשעה 09:05 פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית כבדה לאורך גבול הצפון. מטחי האש כללו ירי מרגמות, ירי מנשק קל וירי קטיושות. בדיעבד התברר שהייתה זו פעולת הסחה שנועדה להסוות את חטיפת החיילים המתוכננת. באותה עת נסעו רכבי ה"האמר" של הסיור במעבר בתוך ואדי, כשלפתע הותקף הסיור על ידי חוליה אחת או שתיים של כוח חיזבאללה. רכב ה"האמר" הראשון שבו נסעו אלדד ואודי נפגע ראשון מטילי אר-פי-ג'י. ה"האמר" השני, שהיה במרחק חמישים-שישים מטר מאחוריו, הספיק לדווח בקשר על הפגיעה לפני שספג פגיעה ישירה של שני טילי נ"ט, פגיעה שגרמה להרג שלושת החיילים שישבו ברכב - רב-סמל ראשון וסים סלאח נזאל, רב-סמל אייל (טוביה) בנין ורב-סמל שני תורג'מן. לאחר פגיעת הטילים, פתחו המחבלים בירי מנשק קל לכיוון החיילים הפצועים והרכבים הפגועים. נהג ה"האמר" הראשון הספיק לעצור את הרכב ולהיחלץ.
בשעת הירי פרצה חוליית חיזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה את אלדד ואודי לשטח לבנון. חוליה נוספת, חמושה בנשק קל ובמכונות ירייה, גיבתה את החוטפים. לא היה ידוע אם אלדד ואודי הצליחו להיחלץ מהרכב בכוחות עצמם לפני שנחטפו, ומה היה מצבם הבריאותי בזמן החטיפה. במקום נמצאו עקבות, כתמי דם ופירצה בגדר.
מיד לאחר התקרית נעשה ניסיון ראשוני לאתר את אלדד ואת אודי. צוות מגדוד 82 של השריון עשה מאמצים אדירים להגיע לטנק על אף ההפצצה הכבדה, ויחד עם "נגמחון" נכנס לתוך שטח לבנון בניסיון לעצור את רכב המילוט של המחבלים. במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון שנאמד במאות קילוגרמים של חומר נפץ. מעוצמת הפיצוץ נהרס הטנק כליל וארבעת אנשי צוותו - סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון שלומי ירמיהו, סמל-ראשון גדי מוסייב וסמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי - נהרגו. סמל נמרוד כהן נהרג זמן קצר אחר כך, כאשר הגיע עם כוח החילוץ אל הטנק הפגוע.
בעקבות שרשרת אירועים זו החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה.

משפחתו של אלדד קיבלה את ההודעה הראשונה על היעדרו מקצין העיר. לאחר מכן הגיעו קציני "אית"ן" - יחידת איתור הנעדרים של צה"ל, והיוו את הגורם המקשר בין המשפחה לגורמים המדיניים. יומיים לאחר האירוע, הוצגו רכבי ה"האמר" שמהם נחטפו אלדד ואודי. לצד אי הוודאות והחששות הכבדים, הייתה תקווה גדולה כי השניים חיים. תפילות רבות נישאו ברחבי הארץ לשלומם של הבנים.
את בית המשפחה פקדו מכובדים, חברי כנסת ונשיא המדינה. נערכו פגישות עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ועופר דקל, הממונה על הטיפול בנושא החטופים, עדכן את המשפחה במהלכים. כל הפניות והבקשות לקבל אות חיים מאלדד ומאודי ולאפשר לאנשי "הצלב האדום" לבקרם הושבו ריקם.
לאחר החטיפה החלה פעילות ציבורית ענפה למען החזרתם של אלדד ואודי כמו גם למען החזרתו של גלעד שליט, ששבועיים קודם לאירוע נחטף על ידי החמאס לרצועת עזה. בני המשפחות נפגשו עם מנהיגים בארץ ובעולם, והשתתפו בעצרות, בהפגנות ובאירועים רבים שלוו בסיסמה "ושבו בנים לגבולם". המוני אזרחים וגופים נרתמו למאבק הציבורי. הפעילות זכתה לתמיכה רבה מכל שכבות העם על כל רבדיו ועוררה הדים ברחבי העולם. מרדכי אלגרבלי ושמואל אלגרבלי פעלו בחוץ לארץ; אתר האינטרנט "ושבו בנים לגבולם" עדכן על המאמצים הנעשים; תורמים רבים מהארץ ומהעולם התגייסו לתרום ולסייע. חבריהם של אלדד ואודי הקימו את מטה "חברים למען החטופים". הקהילות היהודיות בחוץ לארץ העניקו גיבוי רוחני וכספי, נתנו חיזוק, חום ותמיכה. יהודי בלגיה וצרפת ארגנו עצרת הזדהות גדולה שאליה נסעה כל המשפחה. הייתה זו טיסתו הראשונה לחוץ לארץ של צבי, אביו של אלדד, טיסה שנמהלו בה התרגשות עצומה וכאב גדול. נסיעה נוספת לאנגליה אורגנה על ידי תנועת חב"ד. בקנדה נערכו מפגשים עם הבכירים בפרלמנט ומפגשים עם תלמידי בתי ספר.
ובארץ, איגוד האופניים וחברת "בייק ישראל" יזמו מסע אופניים המוני, בחסות חברות גדולות במשק ואתרי אינטרנט מובילים. חברי פורום הצילום האינטרנטי "פוטוגרופיה", שאודי גולדווסר היה חבר בו, הפיקו אלבום צילומים בשם "תמונות של תקווה" שהוקדש לשלושת החיילים. מיקי, אמו של אודי, יזמה פרויקט המשך לאלבום שבו הפכו התמונות והטקסטים לתערוכת צילומים נודדת. במסגרת הפרויקט "במבט חטוף" השאילו שמונים צלמים, מבכירי צלמי ישראל, את עבודותיהם למסלול נדידה שהחל בגלריית "הקצה" בנהריה, והגיע לתחנות ברחבי הארץ. גלריות וקהילות נוספות נרתמו למאמץ, וקיימו אירועים ומפגשים. העמותה לניהול פרויקטים בישראל יזמה את מסע ההתנדבות "יחד בשבילם. יחד בשבילנו". להקת המחול של מודיעין "זוז במחול" הופיעה באירוע הזדהות גדול בירושלים.
ביום 31.8.2006 התקיימה בכיכר רבין שבתל אביב עצרת הזדהות רבת משתתפים. בעצרת בוצע לראשונה השיר "זה לא נגמר" שכתבה רחלי שביט והלחין רמי קליינשטיין. שיר זה חתם מדי יום את תכניתה של יעל דן "עושים צהריים" בגלי צה"ל. אמצעי התקשורת מנו מדי יום ביומו את ימי השבי, שידרו תכניות מיוחדות ועשו כדי לשמר את המודעות הציבורית. במלאות שנתיים לחטיפה נערכה התערוכה "ללכת שבי אחריהם" - כרזות בנושא החטופים שעיצבו סטודנטים בבית הספר להנדסאים "ספיר". אלה הם רק מעט מן הפעולות שנעשו.
משפחתו של אלדד אספה את קטעי העיתונות הרבים ותיעדה את הפעולות שנעשו למען החטופים. בלבם פעמה התקווה כי כשישוב אלדד הביתה, יראה את האלבומים וייווכח בפעילות האין-סופית שנעשתה למען שחרורו.

בבוקר יום רביעי, י"ג בתמוז תשס"ח (16.7.2008), לאחר שבע מאות שלושים וחמישה ימים של כאב וחיים בין תקווה לייאוש, הוחזרו גופותיהם של אלדד ואודי לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים בין ישראל לחיזבאללה. הבדיקות הרפואיות שנעשו הצביעו על כך כי ככל הנראה, נהרגו השניים בעת החטיפה.
ביום הגורלי התכנסה משפחת רגב בבית שבקריית מוצקין ונצמדה לאמצעי התקשורת. המתח היה בשיאו. מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, המשיך להפגין את אכזריותו ולא חדל ממשחקו ברגשות המשפחות גם ברגעים אלה. רק ברגע האחרון נגוזה התקווה משהתברר שהבנים שבו בארונות.
למחרת, י"ד בתמוז תשס"ח (17.7.2008), הובאו אלדד ואודי לקבר ישראל ולמנוחת עולמים. אלפים ליוו את מסעי ההלוויה ועם ישראל כולו צפה בהם. אלדד, בן עשרים ושש בנפלו, נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה. הוא הותיר אחריו אב ושלושה אחים. על מצבתו נחקקו המילים "ושבו בנים לגבולם / הוחזר משבי האויב למנוחת עולמים י"ד תמוז תשס"ח 17.7.2008".
לאחר החטיפה גילו בני משפחתו של אלדד שתי מחברות שבהן כתב סיפורים קצרים ושירים. ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ו, חודשיים ושנים-עשר יום לפני החטיפה, כתב אלדד במחברתו: "ואולי יש נחמה / בקצה של הקצה / יש תקווה שטוב יקרה / יש זיכרון ויש אמונה / שמותכם הוא לא לשווא / גיבורי התהילה במותם / ציוו לנו חיי שלום, / יהי זכרם ברוך."
על קברו של אלדד ספד לו עופר, אחיו, שפתח את דבריו במילות שירו של שלום חנוך "בדיוק כמוך", והמשיך: "גאה בך, אחי הצעיר. ... חיינו בעולם שבו רצינו להאמין שהאויב שלנו הוא כמונו בדיוק. עולם שבו רצינו להושיט יד, לעשות שלום. חשבנו שאנחנו מדברים עם אנשים שבסוף היום רוצים גם הם לגדל ילד. להריח פרח, לאהוב נערה. כמונו בדיוק. אבל האויב שלנו הראה לנו שהוא בדיוק - לא כמונו. ... אלדד, אני עומד כאן היום, עצוב, בוכה, אבל גאה. אני גאה במדינה שלי שנלחמה אתי כדי שתחזור. אני גאה בכל אזרח ואזרח שהרגיש שאתה אח שלו, בדיוק כמוני. אני גאה בערבות ההדדית ובאהבה הגדולה שהרעיפו עלינו המשפחות, עליך ועל אודי. אני גאה להיות שייך לאוהבים ולא לאלה ששונאים. למשלמים מחיר בחירוק שיניים מתוך ידיעה שלערבות ההדדית אין מחיר. גאה בצבא. ... אני גאה בך, אלדד אחי הצעיר, איש ברוך כישרונות אך צנוע, אינטלקטואל אוהב ספר ואוהד כדורגל מושבע, אדם מופנם ושקט המוקף חברים, שהעצב עצור בתוכו, שחיוכו גדול ועיניו צוחקות. פטריוט אמיתי, בחזית ובעורף, בשירות סדיר ובמילואים, בהתנדבות ובמעורבות בארגוני סיוע חברתיים. ... נוח בשלום אלדד, חזרת הביתה."
הספיד את אלדד דודו: "... אלדד, מעשים הם פירות, מילים הן עלים. היית איש מעשים. תודה אלדד על כל מה שהיית - חבר, אח, בן, אחיין וידיד. ... את אלדד הגדיר יפה עופר על פי תמונה מגיל ארבע. זו תמונה נהדרת בעיניי, ילד יפה, תלתלי זהב, חיוך ענקי, המחשה מושלמת לביטוי 'עיניים צוחקות'. העיניים שהן ראי הנפש המשתלבות כאן עם מאפייני הילדות המוקדמת - תום, חום, היכולת לחוות ולהקרין רגשות מזוקקים. כדאי לשקף את אלדד גם בבגרותו: איש אמיתי נטול אגו וציניות רעה, משחקי כבוד ואינטרסים אישיים, שחיוך גדול ועיניים שוחקות קונים את כל מי שנקרה בדרכו. ... אותך אלדד בלבנו נזכור לעד, אוהבים אותך ומתגעגעים עד עמקי הלב. ... המשך מלמעלה לצפות, ועלינו לשמור מאי שם מרחוק."
מפעלי הנצחה רבים נעשו לזכרו של אלדד. אוניברסיטת חיפה החליטה להעניק מאה עשרים ואחת מלגות על שם אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
קבוצת הכדורגל של נווה שאנן בחיפה הסבה את שמה ל"קבוצת מכבי אלדד נווה שאנן". משפחת "מכבי תל-אביב" קראה לקבוצת הנערים ג' על שם אלדד. ראש עיריית גבעתיים, ראובן בן-שחר, יזם הצבת גלעד "יזכור" מול בניין העירייה וכן החליט כי דגל הלאום אשר הוצב בעבר על בניין העירייה לצד דגל גבעתיים, יוחלף בדגל השבויים והנעדרים - ויישאר במקומו עד לחזרתו הביתה של גלעד שליט.
במסגרת הפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל בשנת 2009, הולחן ע"י דורון מדלי שיר שכתב אלדד. את השיר ביצע הזמר אייל גולן: "אני רוצה שתהיי יפה / בדיוק לטעמי / עם ריח מתוק וחיוך אלוהי / רוצה שתדעי מה זה עצב וגעגועים / רוצה שתביני את משמעות החיים / רוצה שתיכנסי לצרה קטנה / ואני אציל אותך / ואת תכירי לי תודה / אני לא מחפש ריגושים / אבל צריך קצת עניין בחיים / ואם פתאום אקום ואלך / תגידי שאת לא כועסת / ושידעת שזה זמני." 
אתר לזכרו של אלדד

zhal

קרקש, יוסף

נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

"השמים הם הגבול" אתר לזכרו של יוסי

krips zahi

קרייפס, צחי

נולד ביום כ"ב באייר תשמ"ו (31.5.1986)
נפל במלחמת לבנון השנייה, ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006)

לזכרו מוענקת מלגת קרן "אמא" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

בן רות וג'יי. נולד ביום כ"ב באייר תשמ"ו (31.5.1986) בקיבוץ המעפיל.
בן זקונים להוריו, אח צעיר לאחיותיו, רומי ושרי. צחי היה תינוק שמנמן וחייכן, נוח וטוב מזג, שזכה בילדות נהדרת. בגיל שלוש נכנס ל"גן צופית" שם חווה חוויות, גילה סקרנות רבה ורכש הרבה ידידים חדשים. הוא גדל בקבוצת "דרור", ובכיתה א' עבר עם קבוצתו לבית-הספר היסודי "משגב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד.

ילד עליז ושובב, מלא שמחת חיים והומור, שזכור כמי שהכין את שיעורי הבית על רצפת חדר האוכל: שתי דקות לפני שהאוטובוס היה מגיע היה זורק את כל תכולת התיק על הרצפה וממהר לרשום דבר מה על פיסת נייר שמצא. הרגל ייחודי זה שסיגל לעצמו, של עבודה על הרצפה, הפך לסימן ההיכר שלו. מאז ומתמיד היה צחי חברותי מאוד ורבים ביקשו את קרבתו. מספרים ההורים: "אפשר לומר שבבית-הספר חיי החברה הם אלו שהיו חשובים לך, יצרת קשרים רבים והיו לך המון חברים, פשוט אהבת אנשים והייתה לך רגישות לכולם".
צחי המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים "שחר" שבקיבוץ עין החורש, ולאחר מכן עבר לבית-הספר התיכון "מעיין", אף הוא בעין החורש. תמיד שרד בקלות את המעברים בין בתי-הספר ויצר חברויות רבות בכל מקום חדש שאליו עבר, והיה מעין "מגנט שנמשכים אליו". בתקופה זו נטל חלק בפעילות תנועת "השומר הצעיר".
בתקופת התיכון התבגר צחי, לקח ברצינות את הלימודים ואת הפעולות החברתיות. במהלך לימודיו השתתף במסע לפולין שהותיר בו רושם עז. צחי היה חובב טיולים וטבע, מוזיקה וספורט; במיוחד אהב כדורעף - ענף הספורט המרכזי של קיבוצו - אך גם הרבה לשחק כדורגל עם החבר'ה. תמיד היה במוקד האירועים עם חוש ההומור הייחודי שלו והיכולת לחקות ולהצחיק את כולם.
בימי החופשות נקלט צחי בענף המדגה שבקיבוץ, התאהב בעבודה ובצוות העובדים, והמשיך לעבוד שם גם לפני גיוסו לצבא. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו לקיבוץ, יזם מפגשים חברתיים, טיולים ומסיבות, וליכד את החבר'ה למפגשים סביב המדורה לארוחות שחיתות וצחוקים. הנאמנות לחברים הייתה בשבילו ערך עליון.

בסוף חודש נובמבר 2004 התגייס צחי לצה"ל והגיע ליחידה שכה שאף לשרת בה - פלס"ר נח"ל. במהלך שירותו נשלח לקורס חובשים. חבריו ומפקדיו בחרו בו כחניך למופת, ובחירה זו העידה כאלף עדים על אישיותו הנעימה, טוב לבו ורוח ההתנדבות שפיעמה בו ואפיינה אותו. מספרים ההורים: "אהבת את הצבא והחיילים אהבו אותך. היית חייל למופת. חזק שכזה. לכל משימה שנדרשת התייצבת בשמחה ומיד, עוד לפני שניתנה הפקודה. ממש חייל לדוגמה. ... החיילים סיפרו איזה חבר טוב היית, חבר הכי טוב של כל אחד מהם". ומוסיפות האחיות: "תמיד כשיצאת הביתה בסוף שבוע היית מגיע לארוחת ערב ומביא אתך חבר מהצבא או חייל בודד מהקיבוץ וגרמת לכולם להרגיש שהבית שלך זה גם הבית שלהם".
לקראת יום העצמאות החמישים ושמונה של מדינת ישראל, התראיין צחי לעלון הקיבוץ וסיפר על תחושותיו וחוויותיו בראשית דרכו הצבאית: "אני התגייסתי מתוך כוונה להיות לוחם. ... במשך המסלול הוציאו אותנו לשטחים, לחברון, היינו שם, נכנסנו לבתים של אנשים והפרענו למהלך חייהם. זה היה קשה מאוד מבחינה רגשית. בגמר המסלול ניכנס לשגרה של פעילות מבצעית, מעצרים וכו', שזה גם כן עניין לא פשוט ... יש דברים מוסריים ויש דברים פחות מוסריים אשר נעשים מחוסר בררה. ... אני עכשיו 'ראש צבאי' ואחר כך אני מקווה שאסתכל על הכול כעל חוויה חולפת וזה לא ישפיע על הערכים שלי באמת".
צחי נפל בקרב בדרום-לבנון במלחמת לבנון השנייה בבוקר יום שבת, י"ח באב תשס"ו (12.8.2006). צחי וצוותו שהו בבית בכפר פארון הסמוך לליטני, עת ספגו פגיעה ישירה של טיל שירה החיזבאללה. מפקד היחידה תיאר את הקרב שהתחולל: "במהלך פשיטה מוסקת שביצע גדוד הסיור, בהובלת הסיירת, במרחב הכפרים פארון ורנדוריה, השתלטנו על פאתי הכפר פארון על מנת לאבטח את כניסת שאר כוחות החטיבה למרחב. במהלך היום זיהתה הסיירת חוליית מחבלים ופגעה בה. זמן לא רב אחר כך הותקף המרחב בו שהינו באש רחוקה. במהלך תקיפה זו נפגע צחי קשה וטופל בשטח על-ידי הרופא. כוח הסיירת פינה את צחי ואת שאר הפצועים ביום, תחת אש, לנקודת הנחיתה, שם הועלו הפצועים למסוק. בדרך לארץ נפטר צחי".
צחי היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בקיבוצו, המעפיל. הותיר הורים ושתי אחיות. משפחתו וחבריו בקיבוץ נותרו המומים וכואבים את לכתו. צחי, "חמד" כפי שכונה בפי הוריו, הותיר אחריו סבים אוהבים בארצות-הברית - גלוריה ואלי. סבתו מירה שנפטרה מספר שנים לפני נפילתו לא זכתה לראותו במדים, אבל הייתה קשורה אליו מאוד בילדותו ובהתבגרותו.
לאחר נפילתו הועלה צחי לדרגת סמל-ראשון.

ספדו לו הוריו: "היה לנו בן לתפארת, חבר מדהים. איבדנו בן שכל כך אהבנו, איבדנו חבר שאהב את כולם וכולם אהבו אותו, חבר שידע לתת מעצמו המון. צחי שלנו, התינוק, הילד, הנער, המתבגר והחייל הכי נהדר בעולם. ה'חמד' שלנו ושל כולם. ... אהובנו היקר נדם. אתה רק בן עשרים. גם בחייך הקצרים הצלחנו ללמוד ולהבין מהן יכולותיך, מהו לבך הטוב והרחב שידע להעניק ולתת כל כך הרבה מעצמו, לכל מי שצריך. חוש ההומור הנהדר שלך עם החיקויים המדויקים והמצחיקים, שתמיד היו במוקד כל מפגש של החבר'ה. ... לאורך השירות הצבאי היינו מאוד גאים בך, ליווינו אותך לאורך המסלול שבחרת. האזנו לסיפורים שסיפרת כאשר היית מגיע הביתה. חיכינו לך כל יום שישי כי פשוט הארת את הבית כאשר הגעת, נוכחותך עטפה אותנו בהמון אהבה וגאווה. היית לנו אור בבית, חבר, בדרן, רקדן, זמר, מספר סיפורים, שובב, תמים, תמיד עוזר, אופטימי, מין יהלום שמשתבח עם הזמן - פשוט עולם ומלואו. מה עוד אפשר לבקש? ... צחי, אתה תישאר בלבנו לעולמים, צעיר, יפה, מתוק וטוב - פשוט 'חמד' שלנו".
כתבו אחיותיו שרי ורומי: "... זה לא טריוויאלי בעולם שלנו להיות כל כך טוב, ולעזור ולהיות שם בשביל כל אחד - תמיד, בכזאת התמדה ואהבה, אבל בעולם שלו זה היה כל כך מובן מאליו - הוא גרם להכול להיראות כל כך קל ואמיתי - פשוט להיות בן אדם טוב. פשוט להגיד מילה טובה, פשוט לבוא ולתת כתף, פשוט להגיד - 'בואו אתי'. זה אף פעם לא היה 'בואו אחריי', אלא 'בואו ביחד'. ומבלי לנסות או להתכוון סחפת אחריך כל כך הרבה אנשים. תמיד ידענו שאתה באמת כזה מוצלח ובאמת כזה טוב ותמיד הערצנו אותך על מה שעשית ועל מי שאתה. ... היית בן אדם מלא חיות, מלא שמחה, ששום דבר לא שובר אותו. ובתוך החזות החזקה, הישרה והאיתנה הזאת ובעוצמה שהקרנת, היה לך לב רך וטהור ונדיר כל כך. וכל מי שמכיר אותך יודע כמה מיוחד אתה".
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף שי אלבז, מפקד היחידה: "צחי סיים מסלול בסיירת, מחזור מרץ 2005 בצוות 'ידלין', כחובש בצוות. הוא היה לוחם מקצועי מאוד, מוביל חברתי, בעל חוש הומור, אבל בראש ובראשונה היה צחי אדם: מתנדב 'סדרתי', דואג באופן קבוע לחבר'ה שנשארו שבת, מארח חיילים בודדים. הייתה לו דעה על כל דבר, תמיד אמר מה שהוא חושב, אמיץ. כמפקד אזכור את צחי בחוש ההומור ורוח ההתנדבות שהיו בו. שכך, לאורו נלמד כיצד להיות אנשים ולוחמים טובים יותר, כך נלמד איך להיות יחידה טובה יותר".
רבים מאוהביו של צחי ביקשו להביע את כאבם ואת רגשי ההזדהות עם המשפחה במכתבים וברשימות שכתבו לזכרו.
במלאות חצי שנה לנפילתו כתבו חבריו לצוות: "... כל האנשים שהכרנו, שקשורים אליך, וכל הסיפורים ששמענו כל כך חיזקו אצלנו את הדמות של צחי שהכרנו. צחי של החיקויים והצחוקים, וטוב הלב הנשפך, הנחישות, המעשיות והציניות. ... אז אנחנו מנסים לזכור כמה שיותר, להראות תמונות וסרטים, להיזכר בסיפורים, לכתוב דברים ולהיפגש ביחד, בדיוק כמו עכשיו, גם בעוד חצי שנה וגם בעוד שנה וחצי וגם בעוד עשר וחצי שנים, כדי להזכיר לעצמנו ולספר לאחרים איזה בן אדם מדהים יצא לנו להכיר, שהייתה לנו הזכות האדירה לבלות אתו שנה וחצי מהחיים שלנו".
כתב יובל: "... כולך טוב, תמיד עוזר, תמיד חושב על אחרים, תמיד ראשון לקפוץ להתנדב בלי להתווכח, בלי לשאול שאלות. סגרת הכי הרבה שבתות בצוות, אין ספק בכלל, ואף אחת מהן לא קיבלת כעונש. כמה שהיית ציני והיה לך מה להגיד על כולם, חצי בצחוק חצי ברצינות, תמיד ידענו שאתה נשמה טהורה, פשוט המנוע של הצוות. ... איך, איך דווקא אתה מכולם תמיד תישאר חייל? במדים לנצח ... תשמור על עצמך ועלינו שם למעלה".
כתבה טל: "... מי בכלל חשב, מי דמיין, מי היה מאמין שזה יהיה הקיץ האחרון שלך אתנו ... לקחו אותך מאתנו כל כך מהר, בלי שום הזדמנות להיפרד. ... מה שנשאר לי זה פשוט להודות על זה שזכיתי להכיר אותך, לשהות במחיצתך תקופה משמעותית של חיים והתבגרות, להשפיע עליך ולהיות מושפעת ממך ולחוות אתך חוויות שאני לא אשכח לעולם. היית לי פשוט חבר אמיתי, בן אדם מיוחד, שכיף ונעים להיות אתו! ... מתגעגעת מאוד ואוהבת תמיד".
כתבה נגה: "הולך בשדות קוצים / מתבונן בשמים, בכוכבים / רודפים אחריך במחשבות, / מנסים להפסיק אותך מהריצה, / מרימים כל סלע, מתבוננים בכל פיסת אדמה. / חכה, אל תלך רחוק מדי / הדרך מתקצרת. / תושיט יד, כדי שנוכל לגעת / תחייך, אנחנו אתך. / בועות של זיכרונות עפות באוויר / געגועי נצח משתלטים. / נעלמת. / הזמן לא חוזר אחורה, / לא מחזיר אותך. / נעלמת בפנייה הצרה ליד העץ הגדול. / אתה תמשיך לרוץ את ריצת האין-סוף, / עתה תחפש את השלווה. / אל תביט אחורה, אל תדאג, / אנחנו אחריך, רצים, עד אין קץ".
כתב מתן: "אני יכול להבין שאתה לא פה חודש, אפילו חודשיים או שלושה, אבל שנה? עשר? בגיל שלושים לא תהיה אתי? ... ראיתי אותך ואת החברות העמוקה בינינו כחלק משמעותי מחיי. זהו לא רק אובדן של חבר ואח, אלא ערעור של הדברים הכי בסיסיים בחיים שלי, כאילו שלפתע השמש תחדל לזרוח. יכול להיות שנתקענו לעד באפלה? ... צח, אזכור אותך רק לטובה, וכמו בחייך - לעד תמשיך להעלות חיוך על פניי בכל פעם שאראה אותך, גם אם זה רק כשאעצום את עיניי. דמעות הגעגוע יגיעו מיד לאחר מכן. אוהב אותך לעד, כמו אח".
כתבה רקפת: "... אתה כל כך חי בראש שלי, צוחק, מתבדח, אמיתי, ואני לא יכולה לקלוט אחרת. צוח, אני כל כך אוהבת אותך ואתה אחד האנשים שהיו הכי קרובים אליי בתקופות כל כך שונות. בשבילי תמיד היית הבית, הדבר האמיתי שכל כך אין לו תחליף. היית משהו מיוחד, גם אם לא היו לך מילים שמתארות את רגשותיך, היה כל כך הרבה להרגיש. ועכשיו נשארנו חבורה משונה בלעדיך ומה שמחזיק אותנו זה לדבר עליך, לצחוק ממך, לחלום עליך ולהרגיש כמה אתה חסר לנו. כל כך חסר ושום דבר שבעולם לא יהווה תחליף לכך. ... אוהבת, מתגעגעת ולעולם לא נפרדת".
כתבו החברים אלירן, מתן וזיו: "... צוח, תמיד היית הכי לא צפוי באופן כל כך צפוי. אף פעם לא היינו יודעים איך תגיב לרעיונות. גם נשימתך האחרונה הייתה לא צפויה, אך בדרך כה צפויה. דאגנו לך כשנסעת ללחום על אדמת לבנון, ואתה הרגשת זאת וניסית להרגיע, להתקשר יותר, לעדכן, אך לא הסתרת את חששותיך. היית אדם רגיש מאוד. לא מביע רגשות תמיד אבל תמיד מרגש כשאתה מביע. היה צריך להכיר אותך טוב כדי לדעת שאתה משדר משהו, כי זה תמיד היה רק בתדר שלך. היית לנו כאח וגם משפחותינו ראו בך בן משפחה לגיטימי. ... צוח, אתה כל כך חסר לכולנו. אני מבטיח שנישאר חזקים ונמשיך לזכור אותך תמיד כמו שהיית רוצה".
המשוררת רבקה באסמן בן-חיים, חברת הקיבוץ, נתנה ביטוי לכאב שחשה בעקבות נפילתו של צחי בשיר שכתבה ביידיש ותרגם מנדל שרל, חבר הקיבוץ: "יש נכדים שהם מדמך ומבשרך. / ויש - שנקשרים עם הזמן. / ודווקא אלה שהולידם הזמן והשנים, / הם נקלטים בזיכרונך כמו נכדים, / עם השמחה למילה הראשונה שהגו, / וראשית הפסיעה, בה לא מעדו - / והכול בליווי דמעת הדורות, / שאינה פוסקת מלשאול ולתהות - / אלוהים - מדוע?! // אלה הנכדים שהזמן הפקיד בקיומך".