למד באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי ארץ ישראל.

איציק, בן לאה ואליהו, נולד בירושלים בי' בתשרי תשי"ט (24.9.1958). אח צעיר לברוריה. גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר היסודי "ארלוזורוב" ובתיכון "בית חינוך".
בתקופת התיכון היה איציק חניך, ולאחר זמן מה מדריך, בתנועת "השומר הצעיר" בירושלים. כבר אז בחר להיות חלק ממשפחת ההתיישבות, והצטרף לגרעין נופר שהיה מיועד לקיבוץ מצר - קיבוץ השוכן על הקו הירוק, ממזרח לחדרה.
בשנת 1977 התגייס לצה"ל, וכמובן הגיע לנח"ל במסגרת הגרעין שלו. בתום טירונות וחצי שנה בהיאחזות בכישור המשיך איציק לקורס מ"כים ולקורס קצינים. את שירותו הסדיר סיים כמפקד מחלקה, ומאז, במסגרת שירותו במילואים, היה מפקד פלוגה ולאחרונה סמג"ד, בדרגת רס"ן, בגדוד חרמ"ש. במהלך שירותו לחם במלחמת שלום הגליל.

בשנת 1981, בתום שירותו, שב איציק לקיבוץ מצר, התקבל כחבר והשתלב בחיים השוטפים. בחופשות שלו הירבה לטייל בארץ, ואף נסע לטיולים ארוכים לאיטליה, לצרפת ולהודו.
ב-1985 החל איציק למלא תפקיד של רכז גרעינים במחלקת הגרעינים של השומר הצעיר בתל אביב, תפקיד אותו מילא חמש שנים. חבריו להדרכה סיפרו: "היכולת של איציק לראות בגדול הייתה מדהימה. 'עזוב דברים קטנים, תסתכל על התמונה הגדולה בראייה כוללת', היה אומר, הכל תוך חיוך ועזרה".

בשנת 1990 החל איציק את לימודי התואר הראשון במכללת בית ברל במסלול משולב: לימודי ארץ ישראל לתעודת מורה דרך, ולימודי חינוך בלתי פורמלי במסלול החברתי-קהילתי.
מספרת מירב חברתו ללימודים: "אהבת לטייל, הכרת כל אבן וכל סיפור והעברת ידיעותיך בדרכך המרתקת והייחודית... קינאתי בך על הזריזות, ועל היכולת לשבת בלילות כדי לסיים כל מטלה על הצד המעמיק והאיכותי ביותר".

בתום לימודיו, בשנת 1994, רכש איציק תואר ראשון ותעודת מורה דרך, והיה למחנך, רכז טיולים וחבר ההנהלה במוסד החינוכי "מבואות עירון". במקביל ריכז את קליטת הצעירים בקיבוצו.
בעת לימודיו בבית ברל הכיר איציק את תמר, גם היא סטודנטית במקום. לאחר טיול משותף בן חצי שנה במזרח הרחוק הם החליטו להינשא, ובקיץ 1997 נישאו השניים והקימו את ביתם במצר. "... מתחת למעטה הקשיחות הסתתר לו אדם רגיש, אוהב, מפנק, טוב ועדין", סיפרה תמר, "איציק ידע להפתיע ביום הולדת עם עוגה ונרות על חומות ירושלים, או בשליחת זר פרחים ענק באמצע ארוחת בוקר במוסד, ובכך מצהיר בפני ולעיני כל הסובבים על אהבתו אלי. ואיזו הרגשה נפלאה לאישה, שיודעת שבן זוגה כל כך אוהב אותה...".

בחודש מרס 2000 נולדה הבת, יעל. איציק היה לאב גאה ואוהב, שהירבה לפנות זמן בסדר יומו העמוס ולבלות בבית עם רעייתו ובתו. "היה תמיד כיף לראות את שניהם יחד משחקים ומשוחחים. כמה שאיציק אהב אותה ונהנה ממנה והיה כל כך גאה בה", סיפרה תמר, "איציק, שהיה מפקד בצבא ואדם מוביל בעבודתו, היה בבית אדם שיתופי ומתחלק במטלות הביתיות המעצבנות, ומיותר לציין שהיה שותף מלא בגידולה של יעל".

בשנת 2000 החל איציק את לימודי התואר השני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. פרופסור יוסי בן-ארצי, שלימד את איציק: "... זכיתי להכיר אדם מיוחד ומקסים, תלמיד מן הסוג המשובח שכל מורה מייחל לו - קפדן, סקרן, מעמיק, רציני, מכבד את זולתו ואת סביבתו ומשרה אווירת לימודים ורוח טובה באשר הוא...". עבודת הגמר שלו לתואר, שנכתבה בשנת 2001, היתה "מיקומה של האוניברסיטה העברית בירושלים בעיצובה של ירושלים כבירת מדינת ישראל בעשור הראשון".

בתום לימודיו מונה איציק בשנת 2001, בנוסף לתפקידיו ב"מבואות עירון", למזכיר קיבוץ מצר. בראיון במסגרת תפקידו אמר: "אני רואה את מצר ממשיך להתקיים ככפר עם איכות חיים גבוהה... את איכות החיים הזו נבטיח באמצעות הפרטת מירב תחומי חיינו, העברת האחריות לפרנסה לחבר ודרך שיתוף בתחומי הבריאות, ההגנה הסוציאלית, החינוך והתרבות... מצר הוא מקום בו החברים, החום שהם מקרינים והרצון להיות יחד למרות הקשיים, הם רק חלק מהגורמים שבגללם בחרתי להיות פה... אופטימי? ללא ספק, ולמרות כל הקשיים".
בחודש ספטמבר 2002 יצא איציק כראש משלחת מטעם בית הספר "מבואות עירון" למסע בפולין. המסע הביא לידי ביטוי את יכולת הארגון הנפלאה שלו ואהבתו לטיולים, אך היה זה בשבילו גם מסע של חזרה לשורשים, חזרה למקומות בהם גדלה אימו ועברה את השואה. במכתב שכתב לחוברת המסע סיפר על כך: "... לצד כל מה שראינו אודות תקופת השואה בפולין, אני חיפשתי את שהכרתי מסיפורי אימי. בקרקוב ראיתי את נפלאות העיר הגדולה בה ביקרה אימי במהלך חופשה משפחתית, בנסיעה לזקופנה נזכרתי בסיפוריה על ההחלקה בשלג בהרי הקרפטים. אבל רק בזליטווסקיה גורה חשתי לראשונה את שעבר על אימי בשואה.... שם, קצת לאחר שהלכתם לאוטובוס, ולקול צלילי פעמוני הכנסיה שנשמעו ממרחק, התבוננתי בחלקת היער והרגשתי קצת ממה שעבר עליה...".

ביום ראשון בערב, ו' בכסלו תשס"ג (10.11.2002), הסתנן מחבל פלסטינאי לשטח קיבוץ מצר והחל במסע הרג. תחילה ירה בתרצה דמארי ובחבר הקיבוץ אורי רונן שטיילו בשביל סמוך לחדר האוכל. תרצה נהרגה במקום, אורי הצליח להימלט וניצל. טלי אוחיון, דיירת בקיבוץ ששמעה את היריות, רצה לחדרם של ילדיה כדי לגונן עליהם.
המחבל פרץ לחדר בו שהו, וירה בנועם, באחיו מתן ובאמם טלי למוות. ברגעים אלה הגיע לאזור הירי איציק, שחזר זמן קצר לפני כן מישיבה במוסד החינוכי והתכונן לתורנות שמירה בקיבוץ, קיבל עדכון לגבי הירי ומיהר למקום. כשהגיע לאזור חדר האוכל פתח המחבל באש, פגע באיציק והרגו.

איציק היה בן 44 במותו. הותיר אישה ובת, אם ואחות. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו, מצר.
שתי סטודנטיות לתואר שני בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, מירב מגן מוסטקי ופנינה אמויאל משה, שהכירו את איציק מלימודי התואר הראשון, כתבו עבודה בנושא מנהיגות באירגונים, ובה ניתחו את דמותו לפי תיאוריות מנהיגות שונות. בעבודה הן מפרטות את הדוגמא האישית שנתן, יכולת השכנוע שלו, נכונותו לקחת סיכונים, הכריזמה והבטחון העצמי של איציק. בסיכום עבודתן הן כותבות: "מתוך שביעות רצון מונהגיו והצלחתו בהשגת היעדים אותם הגדיר בחייו הקצרים, ניכר כי איציק דורי היה מנהיג אפקטיבי ומשמעותי לכל".

חוברת סיכום המסע של משלחת "מבואות עירון" לפולין, מסע שאיציק עמד בראשו, הוקדשה לזכרו.
עלון קיבוץ מצר, שיצא חודש לאחר הפיגוע, הוקדש לזכר חמשת הנרצחים. מובאים בו דברי בני משפחה וחברים. כתב דורון, חבר: "... זעקי ארץ אהובה על איציק, שהיה אוהב אדם, אוהב אישה ובת, אחד משלנו. נישא ורם במנהיגותו, מאמין בחינוך, בדרך לטיפוח הילדים... זעקי ארץ אהובה על השותפות שנגדעה באבחת מפגע בן עוולה, על החיים שנלקחו ועל איציק שכה יחסר לנו".

תמר, רעייתו של איציק: "... הראש שלי מלא בזכרונות מהלימודים יחד בבית ברל, מהטיולים הרבים שעשינו בארץ ובעולם וסתם מחיי היום-יום. חיינו חיים מלאים ומאושרים, שנגדעו בשיאם...".
כתבה ברוריה, אחותו של איציק: "... כשדיברנו על פוליטיקה ראיתי אותך אופטימי, תמים ועקשן, שרואה ומאמין שיהיה טוב ושהשלום קרוב. ולכן אני לא מאמינה שאתה איננו, ושאתה לא תראה את החלום... לכשיגיע.
אני נפרדת ממך כאן. היית אחי הקטן בשנים וגדול בחיים. תנוח על משכבך בשלום, אח יקר".

קישור נוסף לזכרו:
האתר לזכר איציק דורי